מלחמה ללא מנצחים
"ההבדל בין פיקח לחכם הוא שהפיקח יודע לצאת מהבור שהחכם כלל לא נכנס אליו. חכמים כבר לא בנמצא כנראה, וגם הפקחות כבר מאיתנו והלאה". אבי רט סבור שכל הצדדים יפסידו בקרב בין בג"ץ והחרדים, ומקווה לשינוי - בדור הנכדים
לכאורה אין קשר בין המסקנות הקשות של ועדת החקירה בעניין עקורי גוש קטיף שהתפרסמו השבוע, לבין הפגנות החרדים בימים האחרונים - הן אלו ביפו בעניין הקברים והן אלו הצפויות כנראה היום בירושלים וברחבי הארץ. לכאורה בגוש קטיף היה מדובר על אירוע פוליטי ואילו כאן כביכול מדובר במחלוקת עקרונית בין ציבורים שונים על עניני דת ומדינה. אלא שאני חש שגם אם אין קשר ישיר, קשר עקיף או לפחות מבחינתי קשר אסוציאטיבי יש גם יש.
על פניו, כאזרח שומר חוק במדינה דמוקרטית, הייתי אמור אוטומטית לתמוך בבג"ץ, ולצאת נגד אלו המזלזלים בבית המשפט העליון, כך מן הראוי שיהיה - שכל אזרח יתייחס ביחס של יראה וכבוד אל מערכת המשפט שלו. אלא שעם כל הרצון הטוב, כשאני מתבונן על פסיקות בג"ץ בשנים האחרונות, ויותר מכך- על המבנה האישי והאנושי של שופטי בג"ץ בעשרות השנים האחרונות, קשה לי לקבל את בג"ץ באופן אוטומאטי. במשך שנים רבות הרכב הבג"ץ היה ועדיין בעיקר אשכנזי -חילוני, שזרק פירור פה ושם לאיזה שופט דתי או ספרדי. במשך שנים רבות ברגע שראית את הרכב השופטים ידעת מראש מה תהיה הפסיקה. חלק גדול מאווירת חוסר האמון כלפי בית המשפט העליון הרוויח הבג"ץ ביושר- בניכורו ואטימותו.
לא ראיתי את בג"ץ יוצא מגדרו ומעורו כדי למנוע את העקירה הפוליטית של גוש קטיף. לא ראיתי שבג"ץ יצא אז להגן על כבוד האדם וחירותו. לא ראיתי שבג"ץ יצא אז או לפחות אחר כך לדאוג לעשות למען העקורים המסכנים מגוש קטיף, שהיום כבר כולם מודים שהדרך בה נהגו בהם הייתה פשע לאומי.
מול הפשע הזה בג"ץ ושאר מגיניו שתקו. אז זה התאים לאג'נדה הפוליטית שלהם. האיתרוג של אריאל שרון תקשורתית ומשפטית הייתה נוחה להם. הבג"ץ יצר לעצמו מציאות שהוא מורם מעם, מנותק מהעם, ומוביל קו משפטי חילוני-שמאלני-אקטיביסטי ברור. לכן אל יבוא עכשיו בית המשפט ויתמם למה לא שומעים בקולו כאשר שנים ארוכות הוא לא שמע את קול העם ואת מצוקותיו.
על פניו כאדם דתי, הייתי אמור אוטומאטית לתמוך בציבור הדתי הנאבק נגד חילול קברים המתחולל לטענתו באשקלון או ביפו. לכאורה זה היה אמור להיות מאבק משותף על קדושת כבוד המת. אלא שאין לי שום סימפטיה למאבק שלהם. לא קונה לא את הצעקות ולא את הטענות שלהם. לא נותרו בי דמעות לבכות על מאבקם. את מלאי הדמעות שלי מיציתי כשעקרו את הקברים בגוש קטיף. אז לא ראיתי אותם. אז - כשברור היה שמדובר בקברים של יהודים, ובתוכך ילדים ונשים, ובתוכם חיילי צה"ל וקדושים שמתו על קידוש ה' - אז משום מה לא ראיתי אף אחד מהם בא לבכות על חילול קברי ישראל.
איפה הייתם ב-2005?
מי שבאמת חללי ישראל יקרים לו היה צריך לבוא ולהפגין גם על חללי גוש קטיף. כאשר הם בוחרים להיאבק על קברים ספק פגאנים ספק של יהודים בכל מיני מקומות מסופקים כמו יפו או אשקלון, ולא להיאבק על קברי הקדושים - לי קשה להאמין לאמיתות מאבקם, שנראה לי יותר כפוליטיקה פנימית אלימה וקטנה של זרמים קיצוניים בציבור החרדי - מאשר באמת מאבק על כבוד המת.
אינני בקיא בכל הסוגיה הזו של עמנואל. אני עדיין לא מבין מי בדיוק נגד מי ומה טוען כל צד. מעבר לדמגוגיות ולמלל ולמניפולציות והטרמפ שתופסים הפוליטיקאים הרבנים העסקנים ושאר מחרחרי הריב - עוד לא ממש הבנתי מי נגד מי במלחמה הזו. מה שכן הבנתי עוד לפני שהמלחמה הזו פרצה - זה ששני הצדדים בה הפסידו. זו מלחמה בלי מנצחים. הציבור החרדי 'מרוויח ביושר' את השנאה והניכור כלפיו. גם אם הוא צודק בטיעוניו - הדרך בה הציבור הזה נראה ונשמע, והדרך בה מדברים חלק ממנהיגיו - לא מוסיפה לו כבוד או אמון. גם בית המשפט מרוויח ביושר את חוסר הכבוד כלפיו בחוסר הבנתו תהליכים עוצמות ואמונות של ציבורים אחרים ממנו. זו מלחמה מטופשת בלי מנצחים, שרק זורעת שסע ופירוד. עליה אמרו שההבדל בין פיקח לחכם זה שהפיקח יודע לצאת מהבור שהחכם כלל לא נכנס אליו. חכמים כבר לא בנמצא כנראה, וגם הפקחות כבר מאיתנו והלאה.
גדלתי בילדותי ברחובות בשכונה מעורבת. היו בה כל העדות והזרמים. חיו בה חיים של כבוד שכנות ואהבת אדם. זכרונות הילדות שלי מלאים בחוויות רב תרבותיות ורב עדתיות. הכל היה אמיתי ססגוני ומעורב. האשכנזים ידעו לדבר ב'חית' ו'עין' והספרדים ידעו לספר בדיחות ביידיש.
התקווה
ביום העצוב הזה של מאבקים אלימות ושנאה בעם ישראל, יום שמי יודע מה יהיו תוצאותיו יש רק דבר אחד שמשמח אותי- וזאת העובדה שאת נכדיי כבר אף אחד לא יוכל להגדיר אם הם ספרדים או אשכנזים. הסיפור הגלותי הזה כבר מתחיל להיגמר בימינו וב"ה יסתיים לחלוטין אצל הנכדים שלי. בעורקיהם של נכדיי זורם דם מעורב- אשכנזי-תימני-עיראקי-מרוקאי-בוכרי-תוניסאי-ירושלמי וארץ ישראלי. אף אחד לא יוכל לזהות אותם או להגדיר אותם. לחלקם עיניים כחולות וצבע עור שחום , או עיניים חומות ועור לבנבן. את חרפת הגלותיות הזו המבדילה בין דם לדם ובין עדה לעדה אני מקווה שהדור הבא וזה שאחריו כבר מחק או יסיים למחוק בקרוב.
עצוב היום על בג"ץ מנוכר. עצוב היום על ציבור שמנהיגיו איבדו שליטה עליו, ושבהתנהלותו מזמין על עצמו ניכור ושנאה. עצוב על תקשורת המלבה יצרים ונהנית לרקוד על דם הרייטינג. עצוב על מאבק צבוע על קברים, מאבק שהתעלם מקברי קדושים, ופתאום מוסר נפשו על קברים אנונימיים , אולי בכלל לא של יהודים.
רק נקודת אור אחת עוד מבליחה היום בחלל החיים הישראלי. נקודת אור המלווה בתפילה ותקווה שנכדינו בעלי הדם המעורב כבר יהיו רחוקים מהגזענות, מהשנאה ומהניכור. שהבג"ץ בתקופתם יהיה מעורב בדעת עם הבריות, ושהבריות בתקופתם יהיו מעורבים בדעת עם הבג"ץ, ועם היהדות והציונות, ועם היהודים והציונים שהם הרוב הטוב,הדומם,הנושא בנטל של כלל ישראל על מכלול אתגריו.
