המכונאי שברא עולמות
הוא היה סופר ענק שהגיע משום מקום, מבקר חכם של המצב האנושי ויצר את המשל הפוליטי-חברתי המוצלח ביותר בספרות המודרנית. אריאנה מלמד על ז'וזה סאראמאגו שהלך לעולמו
אם אנשים לא יחזרו למות, אין לנו עתיד - כך אומר פוליטיקאי מתוסכל בפורטוגל הדמיונית של ז'וזה סאראמאגו כשאנשים מפסיקים פתאום למות בספר הנפלא "מוות לסירוגין": אני רוצה להאמין שהצחוק המשחרר ששזור בספר הזה, יחד עם העצב הבלתי נמנע על היותנו בסך הכל בני תמותה, ליוו את סאראמאגו עד הסוף.
פרידה
הסופר ז'וזה סאראמאגו הלך לעולמו
סוכנויות הידיעות
הסופר הפורטוגלי וחתן פרס נובל לספרות, שבין יצירותיו "על העיוורון", "הבשורה על פי ישו" ו"המערה", הלך לעולמו בגיל 87
הוא היה סופר ענק שהגיע משום מקום: מכפר של אנשים קשי יום, מבערות, ממורשת של אנלפבתיות, והוא פילס לעצמו דרך ייחודית ומאוד לא פשוטה למרכז היצירה הספרותית האירופית והעולמית, מבלי לוותר לרגע על נקודת המבט הייחודית שלו. סאראמאגו מיד כתב כאילו היה מדבר אל קורא אחד ויחיד, מוכר ואהוב, בשיחת חולין שבה המשפטים מסתבכים זה בזה, הרעיונות הפילוסופיים הגדולים ביותר מובעים בלשון בטלה של יושבי קרנות ורוח האדם תמיד נוסקת מעלה-מעלה, כי מאמינים בה.
בגיל 19 קנה לעצמו לראשונה מתנה: ספר. על פי השקפתה של משפחתו, הוא נועד לכל היותר להיות עובד כפיים ישר דרך, רצוי מכונאי רכב. שנתיים מחייו בילה מתחת לגחונן של מכוניות כשוליה, אבל בערה בו תשוקה ענקית לעולם המילים, ואף על פי שהדרך לשם היה ארוכה וחיי השוליה שלו כללו תרגום, עריכה, עיתונאות – הוא התעקש כמי שבאמת אין לו ברירה.
הומניסט בלתי מתפשר
את הפריצה הגדולה אל לבותיהם של מאות אלפי קוראים עשה ב"דברי ימי מנזר", שם נטע בתוך סיפור אמיתי על מבנה מפלצתי שהקמתו נמשכה זמן רב מדי, את גיבוריו הראשונים: שם ובספרים הבאים, וגם כמעשיהם נושקים להרואיות צרופה, הגיבורים של סאראמאגו תמיד נידמו כמי שיכולים להיות שכניו וחבריו של הקורא. הלשון הייחודית לו לבדו, לשון הסיפור המתגלגל כאילו מאליו, נולדה גם היא בספר הזה, ואני זוכרת את ההתאהבות המיידית, העצומה ביצירה שלו שלה זכיתי כשהספר תורגם לעברית. אחר כך כבר אי אפשר היה להפסיק, מפני שסאראמאגו הלך והשתבח בהתמדה כמבקר חכם של המצב האנושי, כיוצר שמעולם לא פחד לשים על הנייר עלילות שנראו לכאורה מופרכות, כמתבונן תמים-לכאורה בסבוכים שבמצבים בהם אדם מוצא את עצמו, שלא בטובתו, בין דפי ספר ומחוצה לו.
סאראמאגו. לא פחד מעלילות שנראו לכאורה מופרכות (צילום: AP)
הוא הפליא לשכנע את קוראיו שהאי האיברי ניתק מאירופה וצף במים, ב"רפסודת האבן". הוא ברא עבורם דמות מדהימה של מייסד הנצרות ב"הבשורה על פי ישו" ויצר את השטן המשכנע ביותר בתולדות הספרות, וגם הסתכסך עם הכנסיה הקתולית בפורטוגל שבאמת נבהלה מדברי הכפירה שלו. הוא הפליג למרחקי המחווה הנוסטלגית ב"שנת מותו של ריקרדו רייש" וגילה להמון קוראים את יופיה של שירת פרננדו פסואה, והוא יצר את המשל הפוליטי-חברתי המוצלח ביותר בספרות המודרנית ב"על העוורון".
הספר הזה, כך שמעתי מפיו באחת הפעמים בהן ראיינתי אותו, נולד בערב קר בפריז. הוא יצא ממונית מחוממת ומשקפיו עבי הזגוגית התכסו מיד הבל אטום. באי בו בחר לגור, לאנזרוטה, דבר מעין זה לא קורה לעולם: חם שם, קרוב מאוד לחופי אפריקה, בקושי יש גשם – והרגעים שעברו עד שראייתו התבהרה הולידו את המחשבה, מה היה קורה אילו בני אדם היו מתעוורים כך פתאום, ודווקא בעוורון לבן וחלבי, כמו זה של המשקפיים שלו, כמו זה של הספר. מי שהאשים אותו אז בפסימיות עמוקה צריך היה לחכות ל"על הפקחון" כדי להתבדות ולהתאהב שוב בראייה ההומניסטית הבלתי מתפשרת שלו.
משפטים שנועדו לאוזן אחת
שנים רבות מאוד, אולי רבות מדי, היה קומוניסט, ואחרי התמוטטות הרעיון הזה באירופה, כשכבר זכה להוקרה ענקית ולפרסים – ביניהם פרס נובל – ביקש לסייע בכספי הפרס לגולים פוליטיים מאפריקה המייחלים להגיע לחופי ספרד. כשהמיר את רעיון השוויון ברעיון החירות, ייתכן שלא למד להתבונן על העולם מחדש במשקפיים אחרים, אולי מורכבים יותר ממה שמציעה הדיאלקטיקה המרקסיסטית. וכן, היה לו גם מה שקרוי "פה גדול", וכך אירע שבביקור בישראל השווה בין מעשי החיילים בשטחים למעשי הנאצים באושוויץ, ומאז התלווה אל ספריו שיצאו לאור כאן טעמה הרע של האמירה הזאת. על פי השקפתו, ביקש לזעזע ולחולל כאן שינוי תרבותי שיבהיר לאנשים עד כמה הכיבוש בלתי הומאני. קוראים ישראלים רבים לא עמדו בנטל הביקורת הקשה הזאת. עד היום אני לא בטוחה שסאראמאגו עצמו הבין שיש צירופי מלים שאי אפשר להגות בישראל מבלי להיפגע.הראיון בעקבות הסערה
סאראמאגו: "אמרתי את מה שהייתי חייב לומר"
אריאנה מלמד
בראיון בלעדי, בעקבות התבטאותו המשווה בין הנעשה בשטחים לאושוויץ, ז'וזה סאראמאגו מבהיר: "דווקא אחרי אושוויץ אסור שמעשים שאפילו מזכירים במעט את מה שהיה שם יחזרו ויישנו"
היו לי הזכות והעונג לפגוש אותו בביתו בלאנזרוטה, שם התגורר מאז שפורטוגל הרשמית לא ידעה מה לעשות בו, בכשרונו ובביקורתיות שלו. האי המנותק מן העולם, אדמת הר געש שהפכה למוקד תיירות, איפשר לו לחיות בשקט מופתי ולכתוב בלי הפרעה, וכשרצה – לגלף לעצמו מקל הליכה ולשוטט בשבילים ובין הכרכים בספריה ענקית כדי למצוא שם את עולמותיו. הוא שנא באמת ובתמים את תרבות הצריכה המודרנית, כפי שיודעים קוראי "המערה", והוא נשאר, גם בזקנתו, איש סנטימנטלי מאוד, כפי שיודעים קוראי "כל השמות". הספר הזה נולד מתוך תעלומה משפחתית הקשורה למותו של אח קטן ולסבך בירוקרטי שהפך את המוות הזה לתעתוע, במקום לעובדה סופית, כמו שצריך. עשרות שנים אחרי מות האח, סאראמאגו דיבר עליו ובכה כמו ילד, בלי להתבייש ובלי לנגב את הדמעות, כשדיבר בדיוק כמו שהוא כותב – במשפטים הארוכים האלה שנדמה שנועדו לאוזן אחת בלבד.
בבית היפהפה, המואר ומסביר הפנים בלאנזרוטה, מת היום המספר החכם ביותר שכתב בעידן התפר בין המאה העשרים למאה שלנו. הוא עצמו חשב שהאיש החכם שפגש מימיו היה סבא שלו, איכר שלא ידע קרוא וכתוב, אבל העניק לנכד חוויות בלתי נשכחות כמו לישון ביחד בחוץ, מתחת לעץ התאנה. כך סיפר בנאום לרגל קבלת פרס נובל. אין עצי תאנה בלאנזרוטה. במקום אליו נודדת נשמתו של סאראמאגו כעת, יש ויש.
לפנייה לכתב/ת 
ז'וזה סאראמאגו. ענקית לעולם המילים
צילום: AP
מומלצים
