ביקור בית אצל סאראמאגו

ביום ראשון 31 במאי 2009 נסעתי במונית לביתו של הסופר ז'וזה סאראמאגו בליסבון. אין זה ביתו הקבוע שכן הוא מתגורר באי לאנזרוטה שבאיים הקנריים, אך בביקוריו התכופים בליסבון הוא ואשתו פילאר שוהים בביתם הקטן שנמצא בכיכר לונדון בעיר.

סאראמאגו. "מעולם לא הייתי לבד" (צילום: AP)

את פניי מקבלת אשה מבוגרת שאני לא מזהה, אך היא מיד מרגיעה אותי שפילאר תרד מיד מן הקומה העליונה ומציגה עצמה כחברה ותיקה של סאראמאגו. אני נכנסת פנימה לבית הקטן והיפה והנה פילאר יורדת במדרגות מן הקומה השניה. נשיקות וחיבוקים ואנחנו מתיישבות מיד לשוחח. פילאר מדברת ספרדית והחברה ואנוכי פורטוגזית (מזל, אני חושבת לעצמי, שאני מבינה ספרדית...).

פילאר מבררת אתי מה שעת הטיסה שלי אחר הצהרים, וכשמסתבר לה שיש לי זמן היא מבקשת שניתן לחוסה (כפי שהיא קוראת לו בספרדית) עוד שעת מנוחה. וכך אנחנו מנהלות שיחה נפלאה. מסתבר שהחברה הוותיקה היא מוזיקאית שגרה למעלה מארבעים שנה במילאנו שבאיטליה. היא מגלה עניין רב בנושא הקולות שאני מדברת עליו בספרי.

כשפילאר עולה למעלה לסייע לסאראמאגו לרדת לקומה התחתונה, אומרת לי החברה שפילאר תנצל את השעה שאשהה במחיצת הסופר

על מנת לצאת לסידורים. לא קל לה לפילאר בשנה האחרונה שכן סאראמאגו היה חולה מאוד, ועתה כשהוא החלים היא לא עוזבת אותו לבד בבית. כשסאראמאגו מתיישב על הכורסא פילאר כבר בדלת עם החברה. סאראמאגו שואל: "פילאר, לאן את הולכת?" והיא אומרת לו "אל תדאג, אני הולכת לקנות עיתונים". הוא מתבונן בה במבטי אהבה וצל של חשש עובר בעיניו על שהיא הולכת לה.

דווקא בתקופה הכי קשה - הספר הכי הומוריסטי

עבורי היתה זו הזדמנות נפלאה לשוחח בארבע עיניים עם סאראמאגו. הספר שלי בידיו ואנחנו מדברים. תחילה הוא מספר לי באריכות על השנה האחרונה שהיתה לו קשה מאוד. הוא חלה ואושפז בבית חולים. באותה עת כתב 40 עמודים מספרו "מסע הפיל" (שיצא גם בעברית בתרגומה של מרים טבעון). הרופאים הצילו את חייו ולאחר שהשתחרר מבית החולים סיים את הספר. הספר, לדבריו, הוא ההומוריסטי ביותר שכתב והוא אומר: "מעניין שדוקא בתקופה הקשה של חיי כתבתי ספר עם כל כך הרבה הומור".

אחר כך סיפר לי שכתב לאחרונה, במהלך ארבעה חודשים בלבד, ספר חדש שאת שמו אין הוא מוכן לומר עד אשר הספר יצא לאור. עתה אנחנו עוברים לדבר על הקולות שאני שומעת בטקסטים שהוא כתב. הוא אומר שזה מעניין מאוד, מעולם לא חשב שאפשר להבחין בין קולות הגברים לנשים. הוא כותב מבלי לחשוב על כך, כמובן.

כשאני אומרת לו שהקדשתי פרק לדמות הגברים ביצירה שלו, ועל כך שאני מוצאת שהם אינם אחראים הוא אומר לי: "זה ממש מעניין, אני עצמי מעולם לא הייתי לבד. היו לי שלוש מערכות יחסים ארוכות עם נשים". ואז אנחנו עוברים ספר ספר, למן היצירה הראשונה שפרסם ומדברים על דמויות הגברים. אכן, כולם בגיל העמידה, כולם רווקים ללא ילדים, כולם מוצאים את אהבתם מאוחר מאוד בחיים. "לכולם גם אין חברים", אומר לי סאראמאגו. "אז למה כתבתי על גברים כאלה"? הוא שואל ועונה בעצמו: "כנראה מתוך חמלה ואמפתיה כלפיהם, אבל האמת היא שכתבתי מבלי לחשוב על כך".

הנשים בחייו

שלוש נשים היו בחייו של סאראמאגו: אילדה ריש אשתו הראשונה, אם בתו היחידה ויולנטה. בשנת 1970 התגרש ממנה. מערכת היחסים השניה שלו היתה עם הסופרת הפורטוגלית הידועה, איזבל דה נוברגה. לאישה זו הוא לא נישא, הם חיו בשני בתים נפרדים, אך היו בקשר ארוך של כעשרים שנה.

איזבל דה נוברגה מספרת בראיון עיתונאי עמה על גלגול שמה של בלימונדה, הגיבורה ברומן "דברי ימי מנזר". וכך היא מספרת: יום אחד אמרה לסאראמאגו שהיא נוסעת למאפרה ושאלה אותו אם ביקר בעיר וראה את המנזר שם. סאראמאגו אמר שלא. תחילה אמר שלא ייסע, אחר כך התרצה ונסע עמה.

כעבור מספר חודשים בא אליה עם כתב יד, ואמר לה שהחליט לכתוב רומן על תולדות בנית המנזר. היא קראה את כתב היד ואמרה לו - יפה שבחרת שם לגיבור - באלתאזר - שבע שמשות. אבל הגיבורה, איזה מין שם זה מריאנה אמליה? אי אפשר שגיבורה כזו שרואה לתוך נשמותיהם של בני האדם יקראו מריאנה אמליה....

הלך סאראמאגו לספריה ונבר בשמות מן התקופה (המאה ה- 18) וחזר עם רשימה ארוכה של שמות. קרא בפניה את הרשימה, עצרה אותו בשם "בלימונדה" ואמרה לו – זהו, זה השם ההולם את הדמות המופלאה הזו. סאראמאגו צריך היה לחזור לכתב היד ולשנות בכל מקום את השם.

לפילאר הוא מקדיש את כל ספריו מאז נישאו זה לזה וההקדשות מרגשות ויפות הן מאוד: "האדם המשוכפל" (2002) - לפילאר, עד הרגע האחרון;"על הפיקחון" - 2004 - לפילאר, כל הימים כולם;"מוות לסירוגין" - 2005 - לפילאר, ביתי ;A Pilar, minha casa "מסע הפיל" – 2008 לפילאר שלא נתנה לי למות...