חב"ד זה לא רק תפילין ונרות

בשבועיים האחרונים היתה לי הזכות לעמוד בראש משלחת,"'בלב אחד" שמה, שהטיסה עשרה לוחמי צה"ל שנפצעו במלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה למסע של נופש, טיולים ושיקום מנטלי בניו-יורק והחוף המזרחי. משלחת,שאורגנה ע"י צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור בישראל, וזכתה לארוח ששמור בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות רק לתיירים בסטטוס של v.i.p , הודות למארחים המסורים שלנו הרב אוריאל ושבי ויגלר, שליחי חב"ד באפר-איסט-סייד מנהטן (באנגלית זה נשמע יותר קצר...).

מייסד החסידות, הבעל שם טוב הקדוש אמר כי 'נשמתו של יהודי יכולה לרדת לעולם הזה, למשך שבעים-שמונים שנה, וחיה רק בכדי לעשות ליהודי אחר טובה אחת, בגשמיות או ברוחניות'. ואכן, בחב"ד מנתבים את אותה חשיבות ואכפתיות, הבאה לידי ביטוי בדאגה המפורסמת וחוצת היבשות שלהם ליהודי אחר בכל מצב, לשני מישורים: רוחני והומני-פיזי.

חב"ד. לא רק בכניסה לקניון (צילום: בנצי ששון)

לצערי הרב, לצרכן התקשורת הישראלי המצוי, המילים חב"ד ומצוות מתקשרות אסוציאטיבית לתפילין ונרות שבת. במקרה הטוב גם לצדקה וארבעת המינים. מעטים, אם בכלל, מודעים למה שמקיפה האג'נדה החב"דית המלאה, גם כשהיא מגיעה למצוות.

עזרה לנפגעי סמים, פעילות רווחה על בסיס שבועי עם אלפי משפחות, הבאה של שמחה ותקווה בימים מועדים לעצב ומרה שחורה לאוכלוסיות פגיעות כמו אלמנות ויתומים, קשישים וגלמודים. ואלו רק דוגמאות ספורות, שצריכים להכפיל אותן ב-4,500 סניפים.

אני יכול להעיד ממקור ראשון, שבמטה 'צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור' מתייחסים באותה חרדת קודש ובאותם רגשות שליחות גם לאפשרות לשלם חשבון חשמל עם חותמת אדומה רגע לפני ניתוק לנכה שרגלו נקטעה בפיגוע באוטובוס, וגם לסייע באמירת קדיש לזוג הורים עולים מרוסיה שבעברית רצוצה מנסים לשאת תפילה יהודית לעילוי נשמת הבת שנהרגה בפיגוע בשוק בחדרה. חוגגים בגאווה בר מצוה ברחבת הכותל המערבי לנער עשיר מקליפורניה שהזמין נער בן גילו משדרות לחגוג יחד עימו את נועם כניסתו לעול מצוות, ומזילים דמעה לראות עשרה חיילים שרק לפני שבועיים עוד שכבו במחלקות השיקום של בית לוינשטיין ודומיו, מאושרים עם בקבוק בירה קרה ביד על שפת הנהר בעיירת הנופש המפטונס שבניו-יורק. 

לעיתים, כנראה מתוך חוסר הבנה אמיתי, נוח לאנשים מסויימים לתלות את חזות הכל החב"דית ב'שכנוע' של הזולת לקיים מצוה כזו או אחרת. במציאות שלנו, שבה כל גוף ועמותה, פוליטיקאי, תוכנית ריאליטי או כל דבר אחר חייבים ל'הרוויח משהו' ואין ארוחות חינם, נראה להם לא הגיוני בעליל שכל מה שעומד מאחורי הרצון של החב"דניקים זו הדאגה ליהודי אחר. 'חייב לצאת להם מיזה משהו' ממלמלים לעצמם כמה תושבים מודאגים, נגיד ורק נגיד, בשכונה כמו רמת אביב.

לא מחביאים את התפילין

אבל זו המציאות. את הדאגה הזו לאחר שאפנו מהרבי. אותו רבי, שרק לפני פחות משבוע זכינו, חברי המשלחת, להגיע יחד עם עוד אלפי בני אדם מכל רחבי העולם כדי לשאוף עוד קצת מדמותו ומסגולותיו ביום ההילולה שלו. אותו רבי, שלצד עשרות אלפי פעולות לשמירת צביונה המסורתי ולחיזוקה של היהדות הרוחנית, נקט במספר לא פחות של פעולות כדי שלאנשים יהיה פשוט טוב יותר.

לרגע אינני מנסה ל'החביא' את התפילין או את נרות השבת. אני יותר מגאה להציע

אותם לכל אחד ואחת, וחש סיפוק גדול לנוכח הערך הרב שאני יודע שהם יביאו למשתמש או המשתמשת. חבל רק כי במקום להתפעם מההומניות של מצוות היהדות, הערבות ההדדית של עם ישראל ומהדאגה לזולת ולחלש שמצבצבת מכל כך הרבה מצוות יהודיות, יש מי שמנסים להסתכל על התמונה מנקודת מבט צרה. צרה מדי.

בדרך חזרה לארץ חילקו לנו את כותרות העיתונים. בג"ץ עימנואל, בג"ץ הבטחת הכנסה לאברכים, רוחות מלחמה וצחצוחי חרבות. לאחר שבועיים של אהבת ישראל אמיתית הרחק הרחק מכאן, היה נראה לכולנו, חבדניקים, דתיים וחילוניים כאילו אנחנו חוזרים לעולם אחר. לכולנו היתה בלב משאלה אחת:

הלוואי ופעם הבאה שנארגן מסע שכזה, נזכה לראות אותו מככב בתמונת היום של עמודי השער.

מנחם קוטנר משמש כמנהל מטה 'צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור'