החיים מחוץ למשבצת, ובתוכה
גדולתו של הארווי פיקאר נבעה מהראייה המקורית שלו על שגרת היום, דרכה הצליח לחצוב דרמות אפילו מחיי פקיד תיוק אפרורי בקליבלנד - מהעבודה, לזוגיות ועד המוות הבלתי נמנע שהגיע מוקדם מדי
ראשיתו של "אמריקן ספלנדור" בחברות שנרקמה בין פיקאר ואמן הקומיקס המחתרתי רוברט קראמב ("פריץ החתול"). בשנת 1972 החל פיקאר לספר, וקראמב לאייר,
יומני היקר
"אמריקן ספלנדור" הגדיר מחדש את היומן הכתוב, והראה כיצד אפשר להפוך גם את היומיום ליצירה לירית, שנונה ומרגשת. מבחינה זו, זהו אחד הטקסטים המכוננים של מגמת התיעוד העצמי שהחלה להתפתח בראשית העשור ההוא, ובמסגרתה הפכו יוצרים-דוקומנטריים את מצלמתם לעברם ואל משפחתם, והביאו אל הבד את סיפוריהם האישיים. ההבנה, שגם סיפור חיים בנאלי יכול לשמש בסיס ליצירה אמנותית-תיעודית התגבשה במידה רבה ברחובות המהוהים של קליבלנד.
אמריקן ספלנדור. הקסם שבשיגרה (צילום: AP)
אבל פיקאר לא היה רק חלוץ "הקומיקס התיעודי". חוברות "אמריקן ספלנדור" (שהאחרונה בהן ראתה אור ב-2008) היו ההיפך הגמור מהזיהוי המסורתי של המדיום עם גיבורי על. שכן הסיפורים של פיקאר עסקו ביחסיו עם חבריו לעבודה, בהיכרותו עם מי שהפכה לאשתו השלישית, ג'ויס ברבנר, ובבתם המאומצת, בחרדותיו הכרוניות, ובהתמודדותו עם סרטן הערמונית ("שנת הסרטן שלנו", שנכתב יחד עם ג'ויס).
ומול אותם גיבורים כל יכולים שאיכלסו את חוברות הקומיקס, הציב פיקאר גיבורים מסוג אחר – כאלה שאינם עוטים תחפושת, ומתמודדים עם מצוקות ותביעות הקיום היומיומי. פיקאר, במילים אחרות, הביא אל הקומיקס את מה שמעולם לא היה בו – יתר ריאליזם.
הוציא את הדרמה מהשגרה
קראמב עצמו טען, כי גאוניותו של פיקאר טמונה ביכולתו להראות את הדרמה שקיימת אפילו בימים הכי שגרתיים. הוא עשה זאת ללא ייפוי, אך עם הרבה הומור, והריאליזם שלו העמיד אתגר בפני המאיירים שלו (שכללו, בנוסף לקראמב, גם את פרנק סטאק וג'רי שאמריי), שנדרשו להתמודד עם הפעילות המועטה והסיטואציה המינימלית דרך התמקדות בפרטים. יצירתו של פיקאר הושוותה לא אחת לאלו של צ'כוב וקארבר, משום הרוח המלנכולית ששרתה עליה, ויכולת התיאור המופלאה של בדידות וניכור עירוניים.
פיקאר אצל לטרמן. נגמר בפיצוץ
יחד עם זאת, ההערכה הביקורתית העצומה לה זכו החוברות לא הפכה את פיקאר (יהודי חם, דרך אגב) לאדם אמיד. הוא אף התלונן שמעולם לא ראה מהן כסף, המשיך להתגורר בקליבלנד ולעבוד בבית החולים. אבל הוא נהפך לסלבריטאי-של-החיים. פיקאר היה לאורח קבוע בתוכנית האירוח הלילית של דיוויד לטרמן, שם נהגו השניים להתעמת בשנינות. ההתנצחויות הקולניות ביניהם הגיעו לשיאן לאחר שפיקאר יצא בשידור כנגד "ג'נרל אלקטריק", מבעלות רשת NBC, ששידרה את התוכנית, וכתוצאה הוא סולק ממנה.
קליבלנד ספלנדור
פיקאר נולד ב-8 באוקטובר 1939 לזוג מהגרים מפולין. אביו היה בעל מכולת ובדירה מעליה התגוררה המשפחה, שכללה גם את אחיו הצעיר, אלן, רוקח. אחרי שירות צבאי בצי, פיקאר שב לקליבלנד, והתגלגל בין משרות זולות עד שמצא עצמו בארכיון בית החולים הנ"ל, שם עבד עד פרישתו ב-2001. פיקאר היה חובב ג'אז נלהב, ובמקביל לעבודה בבית החולים וכתיבת החוברות נהג לפרסם ביקורות ג'אז ב"ווילאג' וויס" וב"שיקאגו טריביון".
"אמריקן ספלנדור". הסיפור האישי עבר מהדף למסך
ב-1983 הוא פגש את אשתו השלישית, ג'ויס, בעלת חנות קומיקס ופעילה פוליטית, אחרי שזו פנתה אליו בחיפוש אחר אחת מחוברות "אמריקן ספלנדור". השניים נישאו אחרי הדייט השלישי שלהם, דבר שהוביל לפרסומה של חוברת חדשה תחת השם (בתרגום חופשי מאוד): "ההימור האחרון של הארווי – נישואיו לנערה חמודה מדלאוור ואיך שטיפת הכלים הגרועה שלו מכתימה את יחסיהם". ב-1998 אימצו בני הזוג את דניאל בת התשע.
בשנת 2003 יצא הסרט "אמריקן ספלנדור", שהתבסס על דמותו ויצירתו של פיקאר (שגם הופיע בסרט בתפקיד עצמו). הסרט זכה בפרסים בפסטיבלי הקולנוע בסנדאנס וקאן (והמרחק בין רחובות קליבלנד והשטיח האדום מול עדרי הצלמים מעולם לא נראה גדול כל כך), נבחר כסרט השנה על ידי מבקרי הקולנוע של ארצות הברית, והיה אף מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד.
מותו של פיקאר הוא לא רק הרגע שבו הסתלק מאיתנו אחד מאייקוני הקומיקס הגדולים של אמריקה. זהו גם הדף החותם של סיפור חיים שבמשך למעלה מ-30 שנה נחווה מעל גבי החוברות המצוירות.
לפנייה לכתב/ת 
