"מי שנכנע ללחץ פוליטי הוא בור"

לפני ארבע שנים וחצי הוציא דיוויד לה-שאפל את אלבום הצילומים השלישי שלו. מ-698 עמודי האלבום הציצו פניהם של מדונה, לאנס ארמסטרונג, פמלה אנדרסון, אליזבת' טיילור, פריס הילטון, דיוויד בקהאם, ליאונרדו דיקפריו, הילרי קלינטון, בריטני ספירס ועוד.

הצילומים עמוסי הצבע והפרטים הינם ביטוי לשפה האסתטית של לה-שאפל, אולם התסכול שלו התפרץ במלים - "Artists and Prostitutes". אמנים וזונות, אמנים שהם זונות.

על פי הצלם האמריקני, האלבום מסמל את פרידתו מהסט של צלמי המגזין והאופנה - עולם רקוב ומזויף, בו שיגשג כל כך לאורך עשרים שנות קריירה עד שהפך לאייקון של ממש, נערץ על ידי רבים - סלבריטאים, אנשי מקצוע וסתם מעריצים. אבל לה-שאפל בן ה-47 תר אחר חופש יצירה וזה לא התאפשר עד לאחרונה. הוא הגיע אמש (א') לישראל לרגל פתיחת תערוכתו החדשה במוזיאון תל אביב, כדי להראות מה יש לו להציע בתור אמן עצמאי. 

לה-שאפל וקורטני לאב. מי האמן? מי הזונה? (צילום: MCT)

"כבר יותר מארבע שנים שאני לא עובד עבור מגזינים. קצתי בזה. אני רוצה עכשיו להתרכז באמנות שלי, בשפה שלי, במסרים שלי. עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להיות חופשי", אומר לה-שאפל בראיון ל-ynet ומתוודה על מה שרבים אולי לא ישמחו לשמוע - צילום המגזינים היה בסך הכל ברירת מחדל עבורו. "בהתחלה ניסיתי לפלס את דרכי בגלריות כצלם אמנות, אבל ראיתי שזה לא הולך והחלטתי להתמקד בצילום למגזינים, לטובת הפרנסה שלי". 

"Loaves and Fishes" מ-2008. סגידה לתרבות הצריכה

לה-שאפל מספר כי למרות הצלחתו הגדולה שהקרינה מעל גבי דפי הכרום של המגזינים, בתוכו היתה סערה תמידית שגלשה לא פעם ברמיזה לתוך עבודותיו: "הפרדוקס הזה לא עזב אותי. לצלם אופנה וסלבז למגזינים זה שונה לגמרי מלצלם אמנות. ניסיתי בכל זאת להכניס משהו מעצמי לצילומים".

המעסיקים שלך לא נרתעו מהמסרים הסמויים בעבודות?

"לא הייתי ביקורתי במופגן, אבל יצרתי גודש של תרבות צריכה שביקר את החברה האמריקנית בעקיפין. חברה של ג'אנק-פוד, סגידה לסלבז וניתוחים פלסטיים. זה הכל היה בשביל הכסף. עכשיו, אחרי שהתבססתי כלכלית, אני יכול לוותר על עבודות במגזינים. אני מתרחק מזה, אלא אם כן יש משהו מיוחד שמעניין אותי. עבדתי עבור המפרסמים בשביל החירות שלי ליצור".

ואיך אתה מסתכל היום על העולם הזה?

"לרוב אין שום ציפיות מצלמי אופנה, חוץ מלפעול לפי הסטנדרטים המקובלים בתעשייה - סט, מצלמה, תאורה, מודל וכו'. זה כל כך חסר השראה. זה מחליא אותי שצלמים לא מביאים שום אג'נדה. אמנים צריכים לחלוק את המסרים שלהם, אבל אין אף אחד שעושה מה שאני עושה. זה נורא, מה שקורה היום בתחום. במקום לחשוב על רעיונות לבד, מעתיקים מצלמים אחרים, כמו פרנצ'סקה וודמן, שכבר מזמן לא בין החיים. זה מגוחך".

לה-שאפל בבכורה של סרטו "Rize". הבלחה ביקורתית (צילום: MCT)

עוד לפני ש"ירד לזנות", אי שם בשנות השמונים המוקדמות, הגיע לה-שאפל הצעיר לישראל בפעם הראשונה ובילה קיץ בקיבוץ. "זו היתה תקופה נהדרת. בתור בחור בן 19-20 נחשפתי להמון נופים חדשים, לאנשים נפלאים", הוא נזכר, אך לא מצליח לשחזר את שם הקיבוץ.

"מאז ביקרתי בישראל פעמים רבות. אני די מרגיש פה בבית", הוא אומר. "אפשר להגיד שהתערוכה במוזיאון סוגרת מעגל מופלא מבחינתי. בצעירותי, כשהייתי בקיבוץ, כלל לא חשבתי שאציג במוזיאון כלשהו, לא ידעתי מה צופה לי העתיד. והנה אני מגיע לישראל, זה קורה פה בתל אביב - יותר משני עשורים מאוחר יותר. אני מאושר".

זה לא דבר של מה בכך שאמן בסדר הגודל שלך מגיע ארצה בימים אלה. לא היה מי שניסה ללחוץ עליך לוותר על הביקור?

"היו אנשים שאמרו כל מיני דברים, אבל אני לא הקשבתי להם. אני תמיד עושה מה שמרגיש לי נכון. אני חושב שמי שנמנע מלהגיע לישראל בגלל לחץ פוליטי הוא בור. אנחנו האמנים אמורים לייצר תקשורת בין צדדים עוינים. אבא שלי אמר לי שאם היתה תקשורת טובה יותר בעולם, 80 אחוז מהבעיות שלו היו נפתרות. אחרי נפילת מסך הברזל, האמנים הרוסיים היו הראשונים לבקר בארצות הברית. אם האמנים נכנעים, מה נגיד על הפוליטיקאים?

"Negative Currency 100 Shekel". לה-שאפל והישראליות

"לעשות אמנות זה לא רק לשקף את עצמך, אלא גם להתבטא בנוגע לעולם סביבך. חרם תרבותי זה שטות, זו תוקפנות לשמה, גם אם אינה פיזית, וזה פוגע בהמון אנשים שלא אשמים ולא קשורים למעטים שגורמים לעוולות. אני בכל אופן לא נשבר תחת לחץ. גם אם מישהו אמר לי משהו על ישראל, אני לא מתייחס. זו לא הדרך שלי, להקשיב לאחרים. אני מקשיב רק לעצמי - תמיד הייתי כזה ביצירה וגם בהחלטות שלי".