כששוטרים יורים בגנבים

אפילו האוזן הישראלית הקהה, שכבר מזמן לא מאזינה לצלילים ענוגים של הרמוניה דמוקרטית, אמורה הייתה לחוש צרימה קלה. כי במקהלת הגרונות הניחרים שנשמעה בפרשת השוטר שחר מזרחי, לא השתרבב ולו ציוץ אחד של הכרת תודה לבית-המשפט והוקעת משמיציו הבכירים.

בית-המשפט העליון, שהחמיר בעונשו של מזרחי ופסק לו 30 חודשי מאסר בגין הריגה של מחמוד גנאים, אזרח שנחשד בניסיון לגניבת רכב, הרחיק אותנו מעט מהמערב הפרוע, מקום בו שריפים נטו ללכוד חשודים ולתלות אותם במו ידיהם. מזרחי, שוטר הגון ונאמן על פי כל העדויות, ביצע פעולה שלשון החוק מגדירה כהריגה, אבל בעברית העממית יש לה שם אחר: חיסול.

למרות שהדבר סותר את כללי הדיון המתלהם, נתייחס לרגע לנספחות המעצבנות האלה, העובדות. בית-המשפט, בשתי ערכאות, קבע כי השוטר לא היה בסכנת חיים, ואפילו לא חש סכנה באופן סובייקטיבי, בעת שירה מקרוב בראשו של גנאים. "הטעם העיקרי לירי במנוח היה הרצון למנוע ממנו להימלט ממקום האירוע", קבע פסק הדין וסיכם: "לא הייתה כל הצדקה לירי מטווח קצר לעבר ראשו של המנוח". יתר על כן, מזרחי סתר במשפט את עדותו המוקדמת בחקירה. בתחילה אמר כי הירי לא היה מכוון ונגרם ממגע בין האקדח לבין שמשת הרכב אותה ניפץ. בהמשך, חזר בו וטען כי ירה במתכוון, לאחר

שחש סכנה. בית-המשפט לא קיבל את הזיגזוג הזה.

אם ניתוח פעולתו של השוטר בשטח צריך להיעשות בהתחשב בתנאים הקשים, הלחוצים והמסוכנים לעיתים, הרי שלתגובת ראשי המשטרה והפוליטיקאים אין סיבה לעשות הנחות. הם אמנם מלמלו באצילותם הכרה רפה בזכותו של בית-המשפט, אבל מיהרו וגיבו את השוטר המורשע. השר הממונה, יצחק אהרונוביץ', כבר נופף בעצומות הקוראות לשחרורו, וגם ח"כ אריה ביבי ("אני בהלם, זו הבעת אי אמון בשוטרים") השיא תרומה חשובה לשלטון החוק. איש מהם לא העלה על דעתו שהערכאות הגבוהות בישראל עשו משפט צדק.

על הדרך, נקעה הנפש מאסטרטגיית "היושבים בחדרים ממוזגים לא מבינים את המציאות". טיעון מניפולטיבי זה הפך לפתרון פלא המכשיר כל רמיסת חוק באצטלא ביטחונית. פעם אחת ולתמיד: חיילים רבים פועלים ונלחמים בשטחים. רובם ככולם לא מתעללים באוכלוסיה אזרחית. שוטרים רבים עושים עבודת קודש נאמנה. אף אחד מהם, כמעט לא יורה לעבריינים קטנים בראש. כך שבהחלט אפשר אחרת – לא רק בספר החוקים, לא רק בחדרים הממוזגים, גם בחיים ה"אמיתיים".

קל להבין את התסכול האוחז בציבור, במשטרה, בהנהגה, לנוכח הפשע המתעצם והבלתי ממוגר. פתרונות שונים יכולים ומוכרחים להיות לבעיה זו – אבל אף אחד מהם איננו הופך שוטרים לתליינים. לא הייתי רוצה לחיות במדינה בה לאנשי חוק יש רישיון להרוג גנבי מכוניות, ואני מקווה מאוד שגם אתם לא. אבל אני לא משוכנע שאתם לא. שוטרים פורעי חוק, גרסת ריאליטי ישראלית של הארי המזוהם, הולכים והופכים כאן ללהיט.

כך היה למשל בפרשת הכנופיה המורשעת בנהריה. אז אם לא מאוחר מדי, כדאי לזכור ולהזכיר: לשוטרים, בעיקר לשוטרים, אסור "לקחת את החוק לידיים". יותר מזה, אסור להם לקחת את הפשע לידיים.

זיו לנצ'נר, עיתונאי