כל מה שאנושי
"כל מה שנהרס כל מה שנשרף" של ולס טאואר הוא ספר גברי, מהיר ומסוקס, שמזכיר את דמותו של גבר המרלבורו ומציף את הקוראים בדיכאון משובח
"כל מה שנהרס כל מה שנשרף" הוא הספר הראשון והיחיד עד כה שכתב ולס טאואר, והוא הפך את טאואר לאחד הסופרים הצעירים והמבטיחים ביותר בארצות הברית.
הסיפורים שבספר נושאים בכבוד את ההבטחה הגלומה בשם, והם אכן מדכדכים לעילא. מסופר שם בין היתר על גבר שאשתו זרקה אותו מהבית; גבר אחר שאשתו החליפה במורה שלה ליוגה; שני אחים מנוכרים, בודדים, וחבר שלישי במסע ציד; גבר במפגש חזיתי עם אביו הסנילי; בנות דודות מתבגרות, מתרחקות, בחיפוש אבוד אחרי צדק וקירבה ורעות; שני ילדים שמעבירים את הזמן בפארק שעשועים נייד בזמן שההורים שלהם בודקים אחד את השני בבליינד דייט.
טאואר. קיצור תולדות הדיכאון (צילום: האטנים לי)
כל הגיבורים בספר הם חסרי ברק וזוהר. אין כאן בזוועות, אין כאן מסוממים, נכים, פגועים וחסרי עתיד. יש סתם אנשים רגילים שהחיים שלהם לא התפתחו בדיוק כפי שהם רצו, שלא גדלו למלא את כל ההבטחות של נעוריהם. כאלה שהיה יכול להיות להם הרבה יותר גרוע. אבל בעצם, בהתבוננות נוספת, גרוע להם מספיק.
הכתיבה של טאואר גברית, מהירה ומסוקסת. הוא כותב על נושאים גבריים ומוטיבים גבריים. הדמויות בסיפוריו מאבדות בית ובונות בית. יש אצלו מסעות ציד, כיבוש הרים, כיבוש נשים, הינטשות על ידי נשים. הרבה יחסי הורים ילדים. הרבה קשיי תקשורת. מעט סלחנות. והרבה התחשבנות.
לתוך החללים הריקים שבלבי
לטאואר כשרון לדחוס את כל החומרים האלה אל תוך משפט בודד. למשל: "קיוויתי שאוכל למכור את הפטנט במשהו כמו מאה אלף, ואז לעוף לאיזה חוף בפלורידה ולדחוף סירת פונטון ואישה עם שדיים גדולים אל תוך החללים הריקים שבלבי" (מתוך הסיפור העצוב והיפה "מחוללי אנרגיות יקרות").
הסיפורים של טאואר מתרחשים מרגע לרגע, בתנועה והשתנות כל הזמן. ב"מחוללי אנרגיות יקרות" הוא סוקר
היסטוריה של משפחה לא תפקודית. בן, ואבא ואם חורגת צעירה ויפה. האם בגדה וחזרה. האב בגד כנקמה. הבן עבר לעיר אחרת.
אחרי שנים הם נפגשים לרגע צלול של חוסר אונים. האבא סיעודי, שוכח את חייו, האם החורגת הצעירה והסקסית שהפכה לאישה מוזנחת בתפקיד המטפלת, והבן שאין לו סיכוי ויכולת לעזור, לתקן במשהו את הדבר הנורא הזה, האופן בו החיים, הידע, הזיכרונות, בורחים לאביו מתוך המוח.
בסיפור "מפלט" יש שלושה גברים שממציאים את עצמם מחדש בטבע, בהתחלה חדשה, ברעות של גברים ציידים: "שובה של הלבביות של ג'ורג', מלאכת הקצבות הדוחה, התשישות שבאברי, שביעות הרצון מכך שדייקתי ביריה בלתי סבירה ובכך שסיפקתי לחברי ולי מזון שיספיק לנו עד שהשלג יימס – כל זה היה נפלא".
כמו בעירת הסיגריה של גבר המרלבורו
אלא שמאתיים מילה אחר כך הבשר מרקיב. מחלה שקיננה בחיה התפרצה ויצאה החוצה. הרגע התחלף באחר, ריח רע הציף את האוויר: "הרוח נשבה לפתע. ענף נפל ביער. כנופיה של עלים חלפה ברשרוש על פני נעלי והתקבצה ליד הדלת. ואז הערב נדם שוב".
הכתיבה של ולס טאואר, הסיפורים שלו, הם כמו הבעירה האיטית של הסיגריה בידו של גבר המרלבורו: הגבר על הסוס, הסיגריה שלו בוערת בעוז, הנייר נשרף ברשרוש מבשר רעות. רק שהסוס של הגבר פצוע ומלוכלך, השיער שלו מדובלל, החולצה המשובצת גדולה מדי ומשתפלת מעל לכרס, המכנסיים שלו מלאי קרעים והוא נוטה הצידה על גב הסוס, כאילו כל רגע יפול ארצה.
הספר מתורגם יפה על ידי דנה אלעזר-הלוי, והוא קריאה נפלאה למי שאוהב סיפורי דיכאון. טאואר שר את השיר של האנשים העייפים, הבודדים וחסרי האונים באמריקה, ארץ האפשרויות המוחמצות.
"כל מה שנהרס כל מה שנשרף", מאת ולס טאואר. תרגום: דנה אלעזר הלוי, מחברות לספרות
לפנייה לכתב/ת 
