פרדיס: סושי, חומוס, מסגדים וגן עדן עלי אדמות

• מספר תושבים: כ-11 אלף.

• צפיפות: כ-4,000 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.

• השכר הממוצע: כ-3,800 ש"ח (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

• אחוז הזכאים לבגרות: למעלה מ-70% (הממוצע הארצי: כ-46%).

• גישה: מכביש 4 פונים מזרחה, סמוך לצומת כביש 70.

• טריוויה: בשנת 2009 זכתה תושבת הכפר, איבתיסאם מחאמיד, בפרס הדלאי לאמה לשלום ולחברה בשל פעילותה לקידום השלום וזכויות הנשים.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

קצב הבנייה כקצב התרומות

על רכס הכרמל של פרדיס, בתוך שלד של מסגד, פגשתי את איבראהים עבדאללה בריע, אחד המפקחים על הבנייה. המסגד, הצופה אל הים, נראה היטב מכביש 4, ועומד להיות השני בגודלו במגזר. 1,200 איש יוכלו להסתופף בתוכו.

"קצב הבנייה הוא כקצב התרומות", הסביר לי איבראהים, שעה שהוליך אותי במעלה המדרגות אל הגג. "כשיש כסף בונים, וכשאין לא בונים. התושבים מתנדבים לפקח על הבניה לפי מקצועם", הוסיף. הכיפה הענקית כבר עומדת, וריבוע הבטון מימיני יהיה בעתיד למינארט גבה-קומה. מאחורינו, על הכרמל, נמצאת שכונת אלזהראת החדשה יחסית, שאת תושביה ישרת המסגד.

עובדים על הקמת המסגד החדש (צילומים: יוסי יובל)

תחתינו הובילו הסמטאות הכי תלולות בארץ אל הגרעין הישן של הכפר הצמוד לו. מעבר לכביש 4 משתרעים השדות החקלאיים ואחריהם הים. כשהכביש שקט אפשר לשמוע את הגלים. "אני מתפלל בים", השבתי בהתחכמות לשאלתו של איבראהים אם אני מתפלל, וזכיתי לנזיפה: "אי אפשר להתפלל בים. לכל דבר יש חוק. אתה יכול לשים מים במקום דלק?"

"פרדוס" הוא גן עדן בערבית. מקור המילה הוא פרסי, והמילים Paradise באנגלית ופרדס בעברית נגזרו ממנו. פרדיס אם כך הם גני עדן רבים על שום בוסתני הפרי שהכפר היה משופע בהם בעבר. גני העדן אמנם נעלמו היום בין הבניינים הצפופים, אך הכפר הפך לגן עדן של חינוך. בשנים האחרונות זינק היישוב לעשירייה הפותחת של אחוזי הזכאים לבגרות, וקורת הרוח מכך מורגשת היטב בכפר. רבים מן התושבים שלחו אותי לראות את בית הספר התיכון המקיף, ש-82 אחוז מבוגריו היו זכאים לבגרות בשנה שעברה, או את בית הספר היסודי החדיש "אלפארוק". הם ציינו בגאווה שהוא מנוהל על-ידי אשה.

מן המסגד המשכתי במעלה ההר אל תוך לבה של שכונת אלזהראת. השם, שמשמעותו "גב", הוענק לשכונה בשל מיקומה הגאוגרפי בגב הכפר, אך בתיה המפוארים ניצבים בחזית אחת עם מיטב האחוזות בשרון. אגזים רק במעט אם אכנה אותה שכונת הווילות היפה ביותר בארץ.

"הבית הזה שייך לדייג", בישר לי תושב השכונה, שהבחין בי מתבונן ארוכות באחד הארמונות הצופים לעבר מורדות הכרמל הדרומיים. "למטה, בתוך הכפר, היינו חנוקים", הוסיף, כששאלתי מדוע עברו לשכונה החדשה. "אי אפשר היה לפתוח חלון בלי להיות בתוך הבית של השכנים".

הסוד של אבו-עלי

ירדתי מן השכונה הגבית בסמטאות צרות ששיחי לואיזה בגובה של שסק מקשטים אותן וצעדתי בעקבות ילד קטן שפסע בסמטה, כשהבטון שריצף אותה היה עודנו לח. ריחות של שישי בבוקר עלו מן הבתים: ניחוחות לחם טרי, זעתר בשמן זית וקפה חזק. קולות קטנים ליוו אותם - ילדים מתעוררים, קומקום שורק וצלצול כפית בוחשת בתה.

השעה הייתה מוקדמת עדיין, אך ריחות האוכל הפעילו את מערכת העיכול שלי. מעולם לפני כן לא האמנתי שאוכל לזלול צלחת חומוס לפני השעה עשר בבוקר, אך כבר ב-09:55 באותו היום התיישבתי מול צלחת המסבחה של עלי סעבי, שכל התושבים עימם שוחחתי הבטיחו לי שהחומוס שלו הוא הטעים בכפר. "יש לו סוד", טענו. 

הסוד של אבו-עלי. החומוס הטעים ביותר בכפר

על השולחן היה פתוח לרווחה שבועון מקומי עברי, שאיים כי לא רחוק מכאן, בוואדי ערה, תתחיל האינתיפאדה השלישית אך אצל אבו-עלי לא הורגשה תכונה מיוחדת. מכונית משטרה עצרה מחוץ לחומוסיה, ואחד העובדים הבהיל אליה בדחיפות מנת חומוס מבצעית. לאחר שהשקטתי את זעקות השבר שהשמיעה בטני, ניסיתי להוציא מעלי את הסוד אך

נתקלתי בהתנגדות עיקשת. עם זאת, עלי הסכים לספק סקופ קטן: התברר שאת גרגירי החומוס הוא קונה בבולגריה. את החומוסייה המתחרה בכפר, אגב, מנהל שותפו לשעבר של עלי, אבל הסוד שלו, אליבא דה-תושבי פרדיס שדגמתי, פחות מוצלח.

18 ק"ג של מוסר

במחצית היום הקונים היהודים כבר גדשו את הכפר. ג'מאל אבו-סאלם, בנו רחב הכתפיים של מחמוד אבו-סאלם, מנהל "אימפריית הדגים", תלה לראווה דג מוסר גדול שמשקלו כ-18 ק"ג בכניסה לחנות הדגים המשפחתית. "משפחה מחסלת דג כזה בארוחה אחת", הבטיח, ולא התבייש להצהיר שהוא עצמו דייג שאינו אוהב דגים. "אני צריך דג לסושי", ביקש בחור צעיר מהמרכז שנכנס לחנות. "יש שרימפס?" ביקשה אחרת. ג'מאל שלף מגירה מאחד המקררים והפך בידיו את הסרטנים הוורדרדים. "תראי, הם עדיין חיים", פסק בגאווה מול עינייה המזועזעות, וברר סרטן אחר סרטן, מלק במיומנות את הראשים ותלש את הקליפה.

18 קילוגרם של דג מוסר

הדייגים של פרדיס, העידו בפניי שוב ושוב בכפר, הם הגדולים ביותר במגזר. "אלה של ג'אסר חובבניים לעומתנו", הצהירו בפני כמה עוברי אורח. בהרבה מחצרות הבתים אפשר לראות סירות עץ קטנות ומכמורות, ורבים מהתושבים דגים בשעות הפנאי כתחביב. דייג חובב שכזה, סמיר עבד אלהאדי הזמין אותי לקפה שחור, החמישי במספר באותו היום. מה הפלא שאחרי כל ביקור ביישוב ערבי אני לא ישן במשך יומיים.

סמיר התגאה בפניי שחומוס פרדיס של "צבר" מבוסס על מתכון של אמא שלו. הוא עצמו סוכן של "אסם", ומפיץ את מוצריה בכל הארץ. "ביסלי ובמבה נמכרים היטב במגזר", טען, "עוד יותר טוב הם נמכרים באוטונומיה ואפילו בעזה".

כשעברתי ליד ביתו סמיר היה עסוק בהכנות אחרונות לבילוי משפחתי בים. מעט אחרי לכתי הייתה אמורה המשפחה לנסוע לחוף, להטיל חכה ולמנגל את שעולה בה כדי להעביר אחר-צהריים רגוע של שישי, כפי שעושות רבות מהמשפחות בפרדיס. כבר שנים שסמיר דג את ארוחת השישי בים, אך מצב הדגה הולך

ומחמיר. הוא ידע לספר על סירות דייג מסחריות שמשמידות את הדגה ולא פועלות לפי החוקים - הן דגות קרוב לחוף ומחסלות דגים קטנים - וסיפר על ההידרדרות במצב המים. הבן הקטן נכנס לחצר, רכוב על טנדר פלסטיק מיניאטורי מרעיש עולמות. סמיר הושיב אותו על הברכיים וסיכם: "אני מקווה שבשבילו ישאר מה לדוג".

לכתבות קודמות "בשביל הדו-קיום":

• טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה
• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  

• לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל