איך הורסים פרסים

פרס ספיר: האגדה והשיקום

לאגדה הזאת יש כמה נוסחים וכולם נשמעים בערך כך: פעם התכנסו עסקני הכדורגל הישראלי והגיעו למסקנה שאיכות הספורט הזה בישראל ירודה בגלל מצב הדשא במגרשים. פנו איפוא למומחה עולמי לדשא והזמינו אותו לייעוץ. הגיע, בדק, עדר ושתל ואמר: עכשיו הכל בסדר, רק צריך לחכות מאתיים שנה.

פרס ספיר זקוק להרחבת קטגוריות (צילום: עופר עמרם)

לפעמים דשא הוא רק מטאפורה; פרנסי מפעל הפיס, שמפעילים את פרס ספיר, אולי מכירים את הסיפור, ולכן רצוי שתהיה להם סבלנות עילאית בהמתינם שהפרס יצבור מחדש את היוקרה שהיו רוצים להטעינו בה, אחרי שערוריית השנה האחרונה.

ובגלל השערוריה נערכו שיפוצים בתקנון. הבה ונראה: מעתה כל מו"ל יכול להגיש לשיפוט רק ארבעה ספרים שיצאו לאור אצלו, במקום עשרה עד כה (והשנה באופן חד פעמי יוגשו ספרים על תקופה של שנה ושמונה חודשים). אכן, תרומה נאה לחיכוך המתמיד הקיים ממילא בין יוצרים לבין המו"לים שלהם וחסימה מטומטמת למדי של ספרים ראויים וטובים מפני חבר השופטים.

יש כאן גם הטייה נגד המו"לים הגדולים, שמטבע הדברים חתומים על חוזים עם מספר גדול יותר של סופרים רציניים שיצירותיהם ראויות, ולמה לבחור ביניהם? רק מפני שהשופטים מתקשים לקרוא בכמויות?

ומעתה, פרופסור זאב צחור יהיה יו"ר חבר השופטים. הוא אינטלקטואל בעל שם וידוע ביושרתו המופלגת והוא גם הוציא לפחות ספר אחד לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". במישור פרקטי, אין בכך כל פסול, וחזקה על פרופ' צחור שיידע להבחין בין אינטרס אישי-כלכלי זעום לבין איכות יצירה, אבל טובי השופטים אינם אלה ש"אנחנו סומכים עליהם כי אנחנו מכירים אותם", אלא אלה שבאמת אין להם דבר וחצי דבר עם המערכת מתוכה הם אמורים לבחור ספרים.

יש בינינו לא מעט שופטים בדימוס שהם גם אוהבי ספר מוכחים, ומעולם לא נזקקו לשירותי המו"לים המסחריים, באשר ספרי המשפט שלהם רואים אור בהוצאות ספרים מקצועיות וייחודיות לעניינם. אי אפשר היה למצוא אחד כזה ולסיים את הרינונים סביב השופטים אחת ולתמיד?

אבל גם לו היו מיטיבים לתקן את התקנון ולבחור יו"ר, עדיין צריכים היו מנהלי הפרס להתמודד עם החרמתו מצד כרישי הספרות כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ועוד כמה. לא שיצטרכו להמתין שלוש מאות שנה, אבל ודאי צריכים לברר עם האנשים הללו ועם עצמם האם לא הגיעה העת למתג את הפרס מחדש, כך שלא יסבול שנה אחר שנה בדיוק מאותה ביקורת עצמה.

דרך אחת לעשות כן היא להרחיב את הקטגוריות למתן הפרס, וליצור חדשות עבור ספרות עיון ישראלית, ענף קטן שזקוק לתמיכה גדולה. ולמה לא פרס ספיר לספרות ילדים? ומדוע להגביל את הפרס לרומנים או ביוגרפיות בלבד, כשאפשר ואף רצוי לעודד את כתיבת הסיפור הקצר והנובלה? ומדוע שלא יהיה גם פרס חביב הקהל, מתוך רשימת הספרים שהיו מועמדים? ופרס מפעל חיים לכרישי הספרות הגדולים?

כל אלה נחוצים דווקא מפני שאי אפשר לחכות שלוש מאות שנה. מעבר לים לא יושבים דוברי עברית שרק צריך לשגר להם את הספר הזוכה. נחוצה עבודה רצינית בתרגום ושיווק וקידום מכירות כדי לגרום לכך, אין לנו שפע פרסים ספרותיים גדולים שבאמת מאפשרים לסופרים להפנות את כל מרצם וזמנם לכתיבת ספר נוסף.

כמו כן, אין עוד מנגנון יעיל ומשומן כמפעל הפיס כדי להבין כיצד ממתגים ומשנים את מה שלא כל כך עובד, לטובת מסורת חדשה של פרסי-ספיר שיתייחסו גם לצרכיה האמיתיים של הספרות העברית. אחרי זה, נותר לחכות רק חמישים-שישים שנה, והכל יסתדר.

מזל גוב

בפנטזיה שלא אגשים אני עומדת בפתח עם זר פרחים (בלי אלרגנים. פעם היתה לו אסתמה) ונאום מוכן, ואז אני אוזרת אומץ ומצלצלת בפעמון והוא מופיע בדלת ואני אומרת לו ככה: יומולדת שמח, גידי גוב. אני רק רוצה להגיד תודה.

גוב. על כל אלה (צילום: אילן בשור)

על המון דברים – ואז אני שולפת רשימה ארוכה שקיפלתי יפה, ויש בה את "יעלה ויבוא" מפסטיבל הזמר והפזמון של 1973 בשחור לבן, כציון דרך להיכרות ראשונה עם פרפורמר שישביח עם השנים ולא יוותר על קסמו הנבוך, על התעקשותו לבצע ולא להגג את עצמו לדעת, על יכולתו להצחיק בפנים חתומות ועל בחירותיו המצוינות בשירים ראויים.

והרשימה ארוכה. יש בה את נפלאות "כוורת" ו"הכבש השישה עשר" שבני הדור השני במשפחתי מסרבים להיפרד ממנו, יש בה "גזוז" והקסם החד פעמי שלה, יש זכרונות "זהו זה" וזכרונות משירים מדהימים לילדים מן הפסטיבלים, כשעדיין לא הפכו למכונה מסחרית מגעילה.

יש "לילה גוב", תוכנית האירוח האינפנטילית והמקסימה כל כך, ו"גידי גוב הולך לאכול" שבה אפשר היה להתוודע לסקרנות ולענווה במידות בלתי הגיוניות בגוף אחד, ויש "דרך ארץ", אלבום מופת ובו "שלל שרב" שאוהב כל עוד יש בי נשמה.

ויש עוד הרבה עד ל"הריקוד המוזר של הלב" ששר עם רונה קינן, והמון דברים נפלאים ששכחתי, אבל מצויים ב"שלל שיריו", האלבום המשולש, המנומק והמצליח שלו. ואז, כשהייתי גומרת לגמגם את הרשימה, הייתי בורחת משם כל

עוד רוחי בי מפני שעודף מחמאות ודאי גורם לאיש המצטנע הזה רק מבוכה מיותרת.

צילום תיעודי  - נכס לאומי

בשעה טובה ומוצלחת נפתח השבוע המרכז הראשון בישראל לצילום תיעודי, אבל עצם קיומו מעלה את השאלה – סליחה, המציאות הישראלית שתועדה בעדשותיהם של צלמי עיתונות מצויינים בשנות קיום המדינה – זה לא נכס לאומי?

והאם האמנות הדוקומנטרית הזו לא ראויה, במחילה, לתקצוב ממשלתי ולבית שבו יוכלו בני הארץ הזאת להיזכר ברגעים היפים, הקשים, המופלאים והמתסכלים שלהם כאן מבלי שיהיו מעורבים בכך אינטרסים מסחריים? האם השימור לא צריך להיות עניין ממלכתי וציבורי, אלא נתון רק לכוחותיהם הדלים של יחידים ומשוגעים לדבר? ומה את אומרת, שרת התרבות והספורט?