הדמגוגיה של עמוס ברנס

פרשת עמוס ברנס מככבת בהוויה הישראלית מאז רצח החיילת רחל הלר ב-1974, וכעת שוב צפה ועלתה עם החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לפני ימים אחדים, לפצותו ביותר מ-5 מיליון שקל בגין כליאתו למשך יותר משמונה שנים. ההחלטה מזמינה עיון חוזר בפרשה, ומעלה תהיה עיקרית אחת.

שני צוותי החקירה הראשונים שהוקמו בעקבות הרצח התמקדו בחשוד יורם ביכונסקי, אך הוא שוחרר (פעמיים) מחוסר ראיות. צוות החקירה השלישי, בראשות סנ"צ שאול מרכוס, החליט על כיוון חקירה חדש. ממצאים מהזירה ועדויות שסתרו את האליבי של ברנס הביאו למעצרו כחשוד ברצח. לאחר ארבעה ימי חקירה אינטנסיביים, הוא הודה ברצח ושחזר אותו. בהמשך טען כי ההודאה הוצאה ממנו בכפייה.

ב-1976 דן אותו בית המשפט המחוזי בחיפה למאסר עולם, ובאותה שנה דחה בית המשפט העליון את ערעורו בהרכב של שלושה שופטים. מאז ועד 1996, דחה בית המשפט העליון ארבע בקשות לערוך לו משפט חוזר. הבקשה החמישית התקבלה במרס 2002 על ידי השופטת דליה דורנר, שהורתה על קיום משפט חוזר.

בסוף אותה השנה הודיעה התביעה כי היא מוותרת על כתב האישום, וברנס זכה במה שנקרא "זיכוי אילם".

כאן החל העיסוק האובססיבי של התקשורת בעמוס ברנס - בטלוויזיה, בעיתונים ומעל כל במה אפשרית. כולם נשבים בכושר הרטורי. נאומיו חוצבי הלהבות תוך ציון חולאיו המרובים (מאחל לו בריאות ואריכות ימים) משווים לו את דמות איוב של תקופתנו.

לצערי, לא מבליטים את העובדה שזיכויו ופיצויו של ברנס הם בבחינת הטחת האשמה חמורה באמינותם ובמקצועיותם של שלושה שופטים מחוזיים ושבעה שופטים עליונים שדחו את ערעוריו ובקשותיו לאורך השנים. זו סטירת לחי למערכת המשפט בישראל. זאת ועוד, איש לא טורח להזכיר את הראיות והעדויות שהביאו את סנ"צ מרכוס וצוותו, וקבוצת השופטים המאוד מכובדים, לאמונה שהוא הרוצח.

מי מודה בפשע שלא ביצע?

מחקרים שעסקו בהודאות שווא של חשודים מציגים פרופילים של נחקרים הנוטים להודות בעבירות שלא ביצעו, והם אף הוכרו על ידי ועדת גולדברג ב-1994. נמצא, כי יכולות להיות לכך שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה היא מבנה האישיות של הנחקר - שאינו מבחין בין דמיון למציאות, וסבור שבהתוודותו "יכפר" על התנהגות אסורה בעבר (אמיתית או דמיונית).

בקבוצה זו נכללים נחקרים בעלי ליקוי שכלי או נפשי, קטינים, מסוממים או שיכורים. השנייה היא לחצים בחקירה. בקבוצה זו נמנים נחקרים המבקשים, מתוך תשישות נפש שבלחץ החקירה, לשים לה קץ, במחשבה שבמשפט יוכיחו את חפותם. השלישית היא לחצים חיצוניים: נחקרים שמודים ביודעין בעבירות שלא ביצעו כדי לחפות על אחרים.

עמוס ברנס הצהיר שוב ושוב שהודה ברצח בלחץ החקירה. טיעון זה טעון בדיקה, משום שאם נציב מולו את החשוד הראשון, יורם ביכונסקי, נגלה שביכונסקי היה בעל פוטנציאל גבוה לאין שיעור להודאה מתוך לחץ מאשר ברנס. ביכונסקי, נכה צה"ל קטוע רגל, בראשית שנות העשרים לחייו, היה האחרון שראה את רחל הלר בחיים. המעצרים שחווה (לראשונה בחייו בילה בבית מעצר, על אף נכותו) ותרגילי החקירה המרובים לא שברו אותו, והוא לא הודה. ברנס, לעומת זאת, היה בן 30, איש קראטה, שהופעותיו בתקשורת אינן מסגירות נכות נפשית או השפעות של סמים או אלכוהול.

אם מחליטים על זיכוי של חשוד מעבירה - החמורה ביותר הקיימת בחוק העונשין - מן הראוי שיציינו עובדה מכרעת, אחת לפחות, שהתגלתה לאחר המשפט, ולו הייתה ידועה אז - הייתה מזכה אותו (יש דוגמאות לכך: טארק נוג'אדת, פרשת מע"צ ועוד).

עמוס ברנס התיש את המערכת המשפטית בבקשותיו החוזרות ונשנות למשפט חוזר (על כך התרעמה גם שופטת בית המשפט העליון בדימוס מרים בן-פורת, בספרה "מבעד לגלימה"). הוא הפך לחביב התקשורת, שאיפשרה לו להציג את עמדתו פעם אחר פעם. אינני פסיכולוג, אבל נראה לי שהוא הפך להיות שבוי בדימוי של עצמו.

איני מבקש לקבוע אם עמוס ברנס אכן רצח את רחל הלר, אלא למחות על כך שמציגים את כל מערכת אכיפת החוק, על חוקריה, תובעיה ושופטיה, כמערכת פגומה בערכיה, באמינותה ובמקצועיותה - מבלי להציג בצורה משכנעת ראיות חדשות.