היורש בשדה השיפון

קלישאות על ילדי פלא ספרותיים כבר לא נשמעו זה זמן רב. בזמן האחרון נראה שכדי לכתוב משהו משמעותי, יש להגיע לגיל מסוים, שהוא לא בהכרח פונקציה מספרית, אלא יותר עניין של בשלות. אבל כל זה לא רלבנטי לסיפור של ג'ו דנתורן הבריטי שבגיל 26 פרסם את הרומן הראשון שלו "צוללת" (היוצא עתה בעברית בהוצאת "זמורה ביתן").

ספרו של דנתורן הפך במהרה לספר שרבים מדברים בעניינו, וגרף מרוב המבקרים הנחשבים מחמאות, ותשבוחות וכתרים. הפליא לעשות ה"גרדיאן" שלא התבייש להשוות אותו לג'יי די סאלינג'ר.

דנתורן. ילד פלא בריטי (צילומים: Angus Muir)

"ההשוואה כמובן מאוד החמיאה לי, איך אפשר שלא? סאלינג'ר לדעתי היה גאון וללא ספק אחד האייקונים הספרותיים שהכי השפיעו עלי, אבל לא היחיד. מאוד הושפעתי מסופרים אמריקאים, אפילו יותר מבריטיים, ואם צריך למנות ביד אחת מי הם, אז הייתי נוקב בשמותיהם של דון דלילו, ארנסט המינגווי, דייב אגרס, דיוויד פוסטר וואלאס, ולס טאואר, קורט וונגוט ודיוויד ברמן". 

אכן המנטרה הקלאסית והאקסיומטית היא להשוות כל ספר התבגרות איכותי לסאלינג'ר, משל היה גלקסיה שכוכבי לכת בתוליים נמשכים אליה. ואולם, לדנתורן בכל זאת יש איכויות יוצאות דופן וקשה שלא להישבות בקסם המיוחד שמרחף בין דפי ה"צוללת" שלו.

אנרכיסטי, אספרגרי, מתמטי

מלבד סיפור ההתבגרות והדמות של אוליבר טייט - נער מוזר, קפריזי ואובססיבי (בגבול האספרגרי) בן 15 - מדובר בסיפור התבגרות לא שגרתי, לפחות מנקודת מבטה של הדמות, ומוגש בסגנון כתיבה שנון, חייכני וצולפני שמצד אחד יש בו משהו מתפרע ואנרכיסטי ומלא הומור, ומצד אחר משהו מאוד מדויק, אפילו מתמטי, כאילו כל מילה נמצאת בדיוק במקום שלה. כאילו זו שירה שאינה שירה.

ואכן, גם תחום זה אינו זר לדנתורן. מלבד "צוללת", הספיק לפרסם ספר שירה קצר, ועוד אי אילו שירים בכתבי עת למיניהם, ובשעות הפנאי מחלטר בעריכת שירה. הרומן השני שכתב צפוי לצאת בבריטניה באביב הקרוב. הוא לא מתלהב לגלות את תוכנו, לא בגלל קפריזות ואובססיות על גבול האספרגרי, אלא בגלל שזה גורם לו אי נוחות. אולי זה המתח והעובדה שרבים מצפים לו, אולי זה משבר "הספר השני" שהוא פוחד ומנסה להדחיק.

"האמת שהסיפור של 'צוללת'  הוא סיפור מאוד שכיח על נער אידיאליסטי ואובססיבי בן 15 שחושב שהוא מבין את עולמם של המבוגרים, לכן לדעתי מדובר בסיפור התבגרות ארכיטיפי, אף על פי שהגיבור אוליבר טייט אינה דמות שכיחה, הוא נער הרבה יותר מוזר ואובססיבי מרוב הנערים הבריטים בגילו, אבל כשאני חושב על זה שוב בעצם יש המון כאלה, דומים ושונים לאוליבר, שלא נראים על פני השטח אבל קיימים", אומר דנתורן.

אז זה באמת נכון שסיפורי התבגרות הם אוניברסליים?

"בהחלט, לדעתי סיפורי התבגרות הם אוניברסליים במידה מסוימת, הכל זוכרים את הנפילה מעידן התמימות של עצמם אל המסלול המהיר של ההתבגרות, אף על פי שהנסיבות לכך בהחלט שונות ברחבי העולם, אבל הרגשות והעוצמה שלהם מאוד דומים. כנערים מתבגרים אנו בטוחים שאנו יודעים הכל על העולם, אבל ככל שאנחנו מתבגרים כל מה שחשבנו שהוא פשוט נהיה מתוחכם".  

בספר אוליבר מוטרד למדי מההורים שלו, וכך הוא כותב: "אני מנהל מעקב אחר יחסי המין של ההורים שלי על פי העמעם בחדר השינה שלהם. אני יודע שהם עשו את זה כשלמחרת בבוקר העמעם מסובב לאמצע (תאורה רומנטית). ההורים שלי לא עשו סקס כבר חודשיים, ועל פי המחקר שערכתי הדבר מעיד על משבר צפוי בנישואיהם".

דנתורן. התבגרות ספרותית היא אוניברסלית

"יש בהחלט קווים אוטוביוגרפיים חזקים בסיפור", אומר דנתורן, "האב בסיפור מבוסס בהחלט על אבא שלי, אף על פי שהאימא היא בדיונית לחלוטין, לכן לאימי היתה חוויה משונה לקרוא את הרומן הזה, היא חוותה מציאות שבה אבי בעצם נשוי למישהי אחרת. אוליבר מבוסס עלי בחלקו בתור נער. למעשה, לקחתי את המחשבות והתחביבים המוזרים שהיו לי והלבשתי אותם עליו". 

למעשה, הצלחת בגיל כה צעיר להשאיר חותם, להיחשב כ"סופר רציני", זה אולי אפילו קרה מהר מדי?

"במובן הזה אני מרגיש מאוד בר מזל שיש לי חיים כפי שחלמתי עליהם כשהייתי צעיר יותר, אין בכך ספק. נכון, צריך כישרון וכו', אבל בעיקר צריך מזל ואת זה היה לי. סך הכל, מאוד קשה להיות סופר צעיר בבריטניה בימים האלה, אין לך הרבה הזדמנויות להתקדם ולהשאיר חותם רציני. למזלי, היתה לי תמיכה מאוד משמעותית מהמוציא לאור שלי "האמיש המילטון" (חלק מהוצאת פנגווין), וזה עזר לי לעבוד במשרה מלאה על הפרוזה שלי". 

מי שם קרון רכבת על גג בניין?

"בכל מקרה, אני לא מסתנוור, אלא חי את החיים כפי שהייתי רוצה לחיות, ולא שוכח משמעת עצמית, זה הכי חשוב. אני מתעורר בשבע בערך כל בוקר ומשתדל להגיע למשרד בשמונה. אני למעשה עובד על קרון רכבת נטוש שנמצא על גג בניין במזרח לונדון, ואל תשאל אותי איך הוא הגיע לשם.

"אני מגיע ושותה המון כוסות תה כמו בריטי טוב, ושם מגיעים אלי הרעיונות הכי טובים שלי עד 12:00, אין לי אינטרנט במשרד, כי אחרת לא אעשה כלום. אחרי הפסקת צהריים אני עורך שירה, אני מוצא שזה משהו שמאוד מרגיע אותי".

לאחר פרשת המשט בעזה, הצהיר הסופר הבריטי, איאן בנקס, שהוא מחרים את ישראל וקרא לסופרים אחרים להצטרף אליו. בינתיים ההמולה שככה, אם כי במוסדות בריטים אקדמיים מסוימים עדיין ניתן לחוש רוחות אנטי ישראליות

מרחפות במסדרונות ובין הכתלים.

דנתורן, שביקר בארץ לפני שנה וחצי עם קבוצת סופרים בריטיים, ששיחקה כדורגל נגד נבחרת סופרים מקומית (היו לי כאן כמה ימים בלתי נשכחים, תל אביב היתה כל כך חיה ותוססת. וכל בוקר שחיתי בים) הוא לא חיה פוליטית מובהקת, ומנסה להיות זהיר והגיוני.

"תראה, דבר אחד שלמדתי מהביקור בישראל ומהדברים שאני קורא הוא שהמצב מאוד מסובך, ואני באמת לא כל כך בקיא בו, ויהיה זה חסר אחריות מצדי לומר משהו בנושא. בכל מקרה, בנוגע לפרשת המשט, אני חושב שמה שאפשר לקחת משם זה בעיקר עובדות: תשעה הרוגים בקרב אנשי הספינה ואף הרוג ישראלי, וכל התקרית אירעה במים בינלאומיים, זה דבר שלא צריך לקרות, אבל חרם הוא בהחלט לא הצורה".