התורה זה אני

בשבוע שעבר עברתי באור אדום. למה? ככה בא לי. לרוע המזל, ציפתה לי ניידת משטרה מעבר לצומת. "ניירות בבקשה",  ביקש השוטר. "פה אתם עומדים", מחיתי. "זהו? נגמרו העבריינים? תפסתם כבר את כל משפחות הפשע?". לא עזר לי דבר. רישיוני נשלל וקיבלתי זימון אל תחנת המשטרה ליום המחרת.

תחושה מעיקה אפפה אותי. הרי אין לי זמן לביקורים בתחנות משטרה. לכן כפי שאני נוהג בעיתות מצוקה, פניתי לקבל תשובה בכתבי הקודש. פתחתי בשירת דבורה החביבה עלי והחלתי לקרוא. לפתע היכה בי הכתוב מול עיניי. "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר", נכתב שם, "בצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם". הבטתי שוב ושוב בטקסט, לא ייתכן שתורתנו הקדושה טועה. כאשר ה' הגיע לאדום, הוא המשיך לצעוד. מכאן שדעת תורה היא שאסור היה לי לעצור באדום.

התקשרתי לתחנת המשטרה והודעתי שאיני מגיע. "תורתנו הקדושה אינה עומדת לחקירה", שאגתי על היומנאי בטלפון. מיהרתי גם לשגר גילוי דעת לרבני המגזר. "התורה הזו לא תהיה מוחלפת", כתבתי בכותרת. "לעצור באור אדום? אני פונה לכל יהודי בדרישה למחות על ביזיון התורה!". בתוך דקות ספורות פלט מכשיר הפקס בביתי את המסמך כשעליו חתומים למעלה מחמישים רבנים סרוגים. "מתייוונים", בזתי לבודדים שלא חתמו.

ביום ההתייצבות, נהרו המוני תומכים אל ביתי. גילם לא עלה על עשרים ופניהם היו משולהבות. יצאתי אל המרפסת ונופפתי אליהם לשלום. "לא תגורו מפני איש", קראתי ברמקולים. השפעת דברי על הקהל האקסטטי עודדה אותי. "לא ניתן להרים יד בתורת ישראל! לעצור יהודי באור אדום?! היה לא תהיה!".

בתום העצרת ההמונית הם הגיעו. החוקרים. "אז אתה טוען שאתה התורה", שאל הראשון.

"בהחלט", עניתי. "מה מביא אותך לחשוב שאתה התורה"?

"יש לי טלית. יש לי תפילין. אני רוקד עם ספר תורה ברחבת הכותל".

"בשר ודם יכול להיות התורה"?, הטיל הראשון ספק בדבריי.

"בודאי. יש עוד רבים כמוני".

"מי למשל"?

"הנה", קראתי בניצחון והוצאתי פיסת עיתון מהשבוע שעבר. "גם ענת הופמן, מארגון נשות הכותל, אומרת במפורש: 'לא אני הורחקתי מהכותל, אלא התורה', מה תגידו על זה"? ומה תגידו על הרב ליאור והרב יוסף שזומנו לחקירה, כשהם זו התורה"?

השניים הנהנו זה לעבר זה בהסכמה וסימנו לשני סוהרים שנכנסו לחדר. "אתם לא יודעים עם מי אתם מסתבכים", הזהרתי אותם. "יש לי חסידים קנאים בכל הארץ".

"אין לך מה לדאוג, אדוני כבוד התורה", הרגיעני הראשון.

"בהחלט. הוכחת לנו שאתה באמת התורה", המשיך משנהו.

"ואתם באמת חושבים שתצליחו לכלוא אותי"?, גיחכתי.

"לא, אתה לא הולך לכלא. ניקח אותך למקום הראוי לכבודך ולמעמדך".

"לאן?", הסתקרנתי.

השניים הביטו בי במבט חומל. "לגניזה".