באר המשאלות

האם הקורא הישראלי העכשווי מוכן לְספר כמו ספרו החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" – אגדה חסידית מיסטית פורצת גבולות? ייתכן שכן. בתנאי שהוא מתרחש הרחק-הרחק מכאן – בטיבט.

באר. אגדה חסידית מיסטית פורצת גבולות (צילום: דן פורגס)

שם, בנופי המזרח המוכר, ברוחניות הזרה הכובשת את הנפש העורגת לשחרור, ממקם באר את אחת מדמויותיו החינניות ביותר, רבי יעקב יצחק הורוביץ – אדמו"ר בני ברקי שבעיצומם של הימים המוקדשים לחשבון נפש ובקשת מחילה, חומק בחשאי מאותם "ערב רב של רודפי נסים ומופתים" הגודשים את חצרו, מאשתו ומבניו הריקים והפוחזים, ומרחיק אל גג העולם.

תחילתו של המסע בחלום על חיה מוזרה הדומה לשור הבר ומתגלה כגלגולו של אחד מאבותיו החסידיים, הקורא לו לבוא אל המקום שבו הוא נמצא. החיה המוזרה, היק, הופכת למוטיב המרכזי בעלילה המובילה את הקורא למקומות לא צפויים ולמסע תרבותי אסוציאטיבי מרתק.

באר עשה כאן ניסוי: לקחת אדמו"ר מבני ברק ולמקם אותו בצדו האחר של העולם, הנעדר כל קונטקסט לעולם

היהודי או דו-שיח עימו – לא רק שהוא מעניין ומעלה שאלות רבות, אלא בעיקר יוצר הקשבה. העברית השורשית של הרבי, שהדיה מכים בכתלים הזרים, עוברת הזרה, ומאפשרת לקורא להקשיב לה וליהנות ממנה ללא דעה קדומה.

שפתו של הגיבור מורכבת מציטוטים אינספור ומאגדות והיא מעצבת את תודעתו, תשוקותיו וחוויותיו, כאילו הטקסט הוא שכותב את הגיבור. אבל היא גם מעוררת אי נוחות קלה: "שפע הסיפורים והציטוטים שלו", אומר פלורין מדריך המסע, "כבר היו לי לזרא. מתחשק לי לצרוח 'די מספיק, רבּיי הורוביץ, תגיד כבר משהו פשוט, לא מהוקצע, אבל משהו שהוא שלך ולא משהו שאמר החכם הזה או הצדיק ההוא'".

שפה היא כמו דיאמוקס

אך אין מדובר כאן במעשה ספרותי שחמד לו באר, כי אם בניית דיוקן אותנטי פסיכולוגי של דמות חרדית, שהשפה, כמו הדת, היא הטריטוריה הממשית שלה. לעיתים עניין זה מציב "משוכות לא קלות לדילוג", אך אט-אט לומד הקורא להתרגל לעולם המושגים החדש, כמו אותה גלולת "דיאמוקס" שצריך ליטול על מנת להתאקלם לגבהים של טיבט.

באר לוקח את הקורא לחקר עולמות חדשים-ישנים, חושף בפניו את אוצרותיה היפים ביותר של המסורת היהודית, שנאמר "כדי למצוא את האוצר בבית חייבים, לעיתים, לנסוע קודם לכן אל המרחקים".

ככלל, עניין היעדר טריטוריה הוא מאוד מרכזי לרומן; בכך מחדד באר את הטענה המתמשכת לאורך כל יצירתו בדבר ניתוק הקשר בין דת ללאום. גם עבור הרבי טיבט היא אקס-טריטוריה, מעין "לעתיד לבוא" בעולם הזה – מושג חז"לי, מרכזי ברומן, המתייחס לימות המשיח.

הרבי מוצא אהבה

שם, בטיבט, הוא משיל מעליו את הנורמות של החברה הדתית, כמו גם את בגדי האדמו"ר, והופך לאחד האדם. עניין זה מאפשר לרבי אף לחוות אהבה אמיתית לראשונה בחייו. ד"ר סלנה ברנרד, המתלווה אל המסע כמומחית ליקים, היא מושא אהבתו. אמנם מלאת יראת כבוד כלפיו, אך מסוגלת לראותו פשוט כאדם.

סיפור אהבתם הנוגע ללב הוא חוויה דתית המחישה את ההארה העתידה לבוא. באמצעות סיפור האהבה בוחן באר את היחסים בין הדת למדע כמשלימים זה את זה, כשם שמציאות ופנטזיה אחוזים ברומן זה לכלל הוויה אחת.

באר עצמו מעורב בעלילה לא רק באופן הסמוי כמחבר כי אם באופן אקטיבי וחתרני יותר. הוא מופיע – כפי

שהיצ'קוק עשה בסרטיו – כעובר אורח. מעורבותו חושפת את התחבולה של מלאכת כתיבתו ואת נס תהליך היצירה. לשם כתיבת הרומן הוא נסע לטיבט ויומן מסעו שזור בסיפורו המיסטי של הרבי. נקודות דמיון רבות בין הסופר לגיבורו מנכיחות את האמונה בכוחו של הסיפור לחולל שינוי גדול, ובכוחו המתקן בעולם של תוהו.

ניתן לומר כי באר ב"אל מקום שהרוח הולך" כתב רומן שונה מאוד מקודמיו; רומן משוחרר יותר, נסיוני ובמובנים מסוימים אף פוסט-מודרני. באר בו מפויס יותר, בטוח בעצמו ובעיקר הוא מתחדש תדיר, מעיז, דוחק את הגבולות, ועם זאת יוצר מבנה הרמוני מלוכד כששפע הפרטים מכל המדורים נוחתים במקומם הנכון, שהרי בסופו של דבר "על סביבותיו שב הרוח".

"אל מקום שהרוח הולך", חיים באר, עם עובד - ספרייה לעם