ירמיהו בן שלוש. אחד מ-400

ירמיהו בן השלוש, בנם של כריסטופר ושל לורנה מהפיליפינים, הוא אחד מ-400 ילדי זרים שאינו עומד בקריטריונים של החלטת הממשלה. נגזר עליו לעזוב את הארץ, כי הוא רק בן שלוש ולא בן חמש. ירמיהו נקרא כך על שם הרחוב בו התגוררו הוריו עת נולד, כמו הילד רבי אליעזר, או הילדות הרצליה ועליה וציונית.

בינתיים, אין ירמיהו נלקח למטוס בכוח. התוכנית לגירוש הילדים מתוחכמת יותר. לפני שבועיים עצרו אנשי יחידת עוז את אביו, וכשוהה בלתי חוקי ביקשו לגרשו מהארץ.

כשאמר שיש לו כאן אשה וילד, הציעו לו לעזוב את ישראל יחד איתם בתוך 30 ימים, כי הרי ירמיהו, כאמור, אינו עומד בקריטריונים. כרטיסי הטיסה עלינו, הבטיחו.

אם לא, אבא כריסטופר יגורש לבדו ישירות מהכלא, בלי להיפרד מבת זוגו ומבנו. אם לורנה וירמיהו לא יצטרפו אליו, הם לא יתראו יותר וירמיהו יגדל ללא אבא. מי שמגורש ממדינת ישראל, אינו יכול להיכנס אליה תיאורטית במשך עשר שנים, ובפועל לעולמים. כדי לוודא את אי כניסתו מחדש, גם לא בזהות בדויה, למדינה יש אמצעי אכיפה הרמטיים. עם מעצרו של כריסטופר נלקחו ממנו טביעות אצבעות וצילום עיניים ביומטריים.

לורנה וירמיהו ככל הנראה יישארו בארץ. קשה להאמין שנתניהו או ראשי הממשלה שיבואו אחריו, יעמדו מאחורי ההחלטה להעלות בכוח, להדוף בקתות של רובים נשים וטף למטוסים, כשכולנו נתלים ומחזיקים ברגליהם. וכך יישארו לורנה וירמיהו לבדם בישראל, ככל הנראה עד החלטת הממשלה הבאה, כשירמיהו כבר יהיה תלמיד בית ספר, וילד ישראלי פטריוטי במיוחד.

כי כמו רוב חבריו ילדי הזרים, גם מיטתו הזעירה של ירמיהו מעוטרת היום בשרשרת של דגלי ישראל, וכשהוא מתיישב לצייר, הוא מבקש שאמו תכתוב על הציור בעברית ירמיהו וגם ישראל, ושתצייר את הדגל. כשירמיהו יגדל הוא יחלום להיות גולנצ'יק, או לשרת בגבעתי, ולא יבקש להשתמט.

ירמיהו הוא כמו הישראלים היו פעם, בימיה הראשונים של המדינה - חברה מגוייסת ובהתהוות, ולא יכולנו להרשות לעצמנו ראייה ביקורתית. נקראנו בשמות עבר על שם סבא וסבתא שנרצחו בשואה לפני שנולדנו, והנפנו דגלים, ולא רק ביום העצמאות.

אבל גם אז, כשירמיהו יגדל ויעמוד בקריטריונים של החלטת הממשלה הבאה ויהיה אזרח ישראלי, לא יורשה כריסטופר אביו להיכנס לישראל, כי הוא לא חי עם ירמיהו תחת קורת גג אחת בעת קבלת ההחלטה החדשה.

"וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ"

למזלו של ירמיהו, מעסיקו של אביו עזר לו, ועניינו הובא לפני בית המשפט המחוזי בפתח תקווה. בניין חדש ומפואר אך מאופק. הפסוק "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" מספר דברים, טבוע באותיות חלב על שמשות חלונותיו הגדולים.

פגרה. אוגוסט בעצלתיים. השופט התורן עוד לא באולם. הקלדנית הקבועה מעלה את קובץ העתירה למחשב, מעיינת בעתירה ובוהה בירמיהו שמשתובב באולם בשמחה, כלל אינו יודע שגורלו עומד להיחרץ בעוד דקות - לחיים עם אביו ואמו, או לחיים בלי אבא. ותוך דקות.

ירמיהו שמח מאוד, כי עוד מעט קט יראה את אביו העצור שיועלה אזוק בידיו וברגליו לאולם, אל מאחורי קיר הזכוכית. הקלדנית מרימה את שפופרת הטלפון, לוחשת דבר מה, אורזת את תיקה, וכשקלדנית אחרת מתיישבת במקומה היא נפרדת מאיתנו ואומרת, "יש לי אישור לא להיות בתיקים האלה".

אבא כריסטופר מועלה לאולם, מרשרש בשרשרת הברזל שלרגליו, כפושע ותיק, ומתיישב מאחורי הזכוכית. אין נוהלי הבאה למשפט שונים עבור אבות שהגיעו לישראל כדי לעבוד כטבחים או עבור אמהות שעבדו שנים בסיעוד הקשישים שלנו ושחטאו בשהות בלתי חוקית לעתיד טוב יותר לילדיהם.

אבא כריסטופר מועלה כבול ומושם בתא זכוכית בדיוק כמו זה שרצח את שלושת ילדיו ושעלה לאולם הסמוך באותה העת, ועמו בצוותא בילה כריסטופר את השעות בטרם הדיון. ירמיהו רץ אליו בקריאות צהלה, אך נעצר בהוראת היד המושטת של שוטרי יחידת נחשון המלווים את אביו.

כריסטופר בוכה, מצמיד את ידו לשמשה, וירמיהו הקטן, כאילו תורגל כך שנים, מיד מצמיד את שלו בצדה השני. כריסטופר מצמיד אצבע, וירמיהו, בתשובה, מצמיד את אצבעו קטנה. כשירמיהו מצמיד אגרוף, כולנו בדמעות. גם הקלדנית המחליפה, שחשבה שהיא קשוחה. השוטרים הצעירים מפנים מבט. הישראלים אנשים טובים מאוד. זה הבונוס על העבודה בתחום הזה. פוגשים המון אנשים טובים ונפלאים בצד הישראלי.

השופט נכנס לאולם, ולורנה מפתה את ירמיהו השובב בסוכריית טופי ובמבה לשבת בשקט.

כריסטופר ולורנה מבקשים רק הזדמנות שווה. כמו שאר המשפחות, הם מבקשים לחכות מחוץ לכלא עד למימוש ההחלטה עד תומה, ושייעשה בהם מה שייעשה עם כל השאר. כשהשופט התורן יעקב שינמן מסכים ומורה על שחרורו של כריסטופר בערבות גבוהה ולזמן קצוב, ויוצא מהאולם, דווקא אז פורצת לורנה בבכי קורע לב. הקלדנית הדומעת ממהרת להגיש כוס מים ולהרגיע אותה, ואנחנו עוברים למערכה הבאה.

דרושה מדיניות

לירמיהו יש על מה לסמוך. כבר במהדורה הקודמת, כשהושארו כ-300 משפחות ילדי זרים, נגזר על כ-700 אחרות לעזוב. רובן המכריע לא עזבו, והן זכו היום, כשהילדים בגרו והן עמדו בקריטריון הגיל של ההחלטה החדשה.

מדינת ישראל, אם מבקשת היא לקבוע גבול כלשהו, עליה לקבוע מדיניות הגירה ברורה ולחוקק חוק בנושא כה חיוני, לבד מחוק השבות, שיתאים לדמותה כמדינה מערבית ומתוקנת שחוקיה מושתתים גם על ערכים הומניטריים, וכמדינה הפותחת שעריה בפני אנשים מארצות העולם השלישי בבואה להיעזר בהם ככוח עבודה זול.

חוק הגירה שכזה חייב שיכבד זכויות אדם בסיסיות ויתאים לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כגון זכויותיו של ילד שמתחנך בישראל במשך שנים, או עובדת סיעודית שמשרתת נכה צה"ל במשך 20 שנה ומרכז חייה הפך ישראל, או ישראלית הנישאת לזר וכדומה.

או אז, יידעו הזרים הבאים בתחומה של מדינת ישראל לתקופות קצובות את הגבולות. באין מדיניות וחוק ברורים, אין מנוס מהכרעות על בסיס הומניטרי המשתנה תדיר מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, משר פנים אחד למשנהו, כשבשורה התחתונה אין הכרעה ממשית.

עו"ד יעל כץ-מסטבאום, מייצגת מהגרי עבודה וילדיהם