רעל שקט חודר עמוק

מבין במאי הגל החדש, קלוד שברול שהלך לעולמו הבוקר (א') היה האהוב עלי ביותר. במאי שבסרטיו הגדולים השכיל לשלב בין תמות היצ'קוקיות של אשמה ומסתורין ובין פטאליזם מאיים נוסח פריץ לאנג.

שלושה נושאים מרכזיים העסיקו את יצירתו של שברול, למין סרט הביכורים הנפלא שלו, "סרז' היפה" (1958), שהופק באופן עצמאי בעזרת כספי הירושה של אשתו דאז, ועד סרטו האחרון מאשתקד, "בלאמי": הבורגנות הצרפתית הדקדנטית, יחסי כוח כלכליים ופוליטיים וקנאה בין גברים ונשים.

מתוך "סרז' היפה". היצ'קוק פינת לאנג

כך, בסרטו המעולה "האישה הבוגדנית" (1968), הביא שברול את סיפורו של גבר (מישל בוקה) הרוצח את מאהבה של אשתו (סטפן אודרן), ומביא לאובדן שניהם; ב"שהחיה תמות" (1969), אחד מסרטיו הגדולים ביותר, הביא את סיפורו של אב שכול המבקש לנקום בנהג האלמוני שהרג את בנו הקטן בתאונת פגע וברח, ובתוך כך חשף את היסודות הקמאיים שרוחשים מתחת למעטה הבורגני המכובד;

וב"הקצב" (1969) תיאר רומן שמתפתח בין מורה (שוב אודרן) בכפר קטן לבין מי שמתברר כרוצח סדרתי (ז'אן יאן הנפלא), ואת מחול המוות המקברי שמנהלים שני גיבוריו.

עולים על הגל

שברול נולד בפריז ב-1930. במהלך המלחמה הוא פונה לכפר קטן בשם סרדן במחוז קרז בלב צרפת. שם הקרין, יחד עם חבר, סרטים גרמניים (בתקופת המלחמה נאסרה הקרנתם של סרטים אמריקניים בצרפת) באסם. אחרי המלחמה שב לפריז, ומצא את ייעודו במועדוני הקולנוע ובסינמטק המיתולוגי, שם גם פגש לראשונה את אריק רוהמר, פרנסואה טריפו וז'אן לוק גודאר, שיחדיו יהוו את הגרעין הקשה של הגל החדש הצרפתי.

שברול עם סנדרין בונאר ואיזבל הופר (צילום: AP)

כמותם הוא החל לכתוב ב"מחברות הקולנוע", כתב העת החשוב והמשפיע ביותר באותן שנים, ונתן בכתיבתו ביטוי להערצתו להיצ'קוק ולאנג. יחד עם עמיתו רוהמר (שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה) הוא פירסם ב-1957 ספר מכונן על היצ'קוק. ב-1958 הוא ביים כאמור את "סרז' היפה" - סיפורו של איש צעיר (ז'אן קלוד בריאלי) השב לכפר ילדותו ומגלה שחברו הנערץ (ז'ראר בליין) הפך לשבר כלי - המסמן במידה רבה את הרגע בו פרץ הגל החדש הצרפתי, אותה תנועה חתרנית, נועזת ומשפיעה ששינתה את פני הקולנוע בשלהי שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60.

להבדיל מעמיתיו טריפו וגודאר, הקולנוע של שברול היה מסורתי ובורגני יותר ולא הצטיין בפריצת דרך אסתטית. אך אין זאת אומרת שהוא היה נועז פחות. אדרבא, מתחת לחזות המהוגנת רחשו ריקבון מוסרי ותחושות אשם נוראיות.

הקולנוע של שברול הצטיין במבט אירוני ובביקורת ארסית כלפי המוסר הבורגני וערכיו (הוא עצמו היה בן למשפחה בורגנית - אביו היה רוקח, ושברול התעתד ללכת בדרכו), אך דווקא העשייה האלגנטית והקלילה לכאורה סייעה לרעל לחלחל עמוק יותר. כבר בסרטו השני, "הדודנים" (1959, שוב בכיכובם של בריאלי ובליין) תיאר את תוצאותיו ההרסניות של מפגש בין סטודנט בן הכפר ובין בן משפחתו הפריזאי והדקדנטי החולקים דירת רווקים.

שברול. לא חיפש סוף טוב (צילום: AP)

להבדיל ממושא הערצתו היצ'קוק, שברול נמנע לרוב מהצגת הסדר הבורגני השב על כנו (הצדק יוצא לאור, הטוב מנצח וכו'). כך, סרטו "הטקס" (1995) נחתם בטבח בדם קר (אלא אם השתייכות לבורגנות השאננה והשבעה היא פשע) שמבצעות שתי נשים פרולטריות במשפחה שלמה; או "הגיהינום" (1994, שזכה בארץ לשם הסקסיסטי "אישה גיהינום"), שהתבסס על סרטו-שלא-הושלם של אנרי ז'ורז' קלוזו, ובו קנאתו של בעל מלון (פרנסואה קלוזה) לאשתו היפה (עמנואל ביאר) מעבירה אותו על דעתו והסרט, שחודר יותר ויותר אל תודעתו המסוכסכת של הגבר הקנאי, מסתיים בפתאומיות שמותירה את הצופה באי נוחות.

נשים גדולות

נשים מפתות, מסרסות, בעלות כוח ועוצמה היו אף הן חלק מעולמו הבורגני של שברול. "האיילות" (1968), שאותו הגדיר שברול כ"סרט הראשון שנעשה בדיוק כפי שרציתי", מתרחש בסן טרופה ומתאר מערכת יחסים לסבית בין אשת חברה משועממת (אודרן, אשת הבמאי דאז וכוכבת רבים מסרטיו) ובין אמנית רחוב צעירה (ז'קלין ססר), שהיא אוספת לביתה ומפתה אותה.

"נערה ושמה ויולט". נשים חזקות ומסובכות

ב"נערה ושמה ויולט" (1978, במקור "Violette Noziere"), שהתבסס על סיפור אמיתי, כיכבה איזבל הופר בתפקיד צעירה מניפולטיבית שב-1933 הרעילה את הוריה הזעיר-בורגנים; בסרטו הנפלא "עסקי נשים" (1988) היא גילמה את דמותה העובדתית של האישה האחרונה שהוצאה להורג בצרפת (בעוון ביצוע הפלות לא

חוקיות במהלך מלחמת העולם השנייה); ואילו ב"שכרון הכוח" מ-2006 שבו השניים לשתף פעולה, כשהפעם הופר היא שופטת-חוקרת הנחושה לחשוף שחיתות כלכלית.

מותו הבוקר של קלוד שברול הוא לא רק פרידה מאחד היוצרים הבולטים של הגל החדש הצרפתי. זהו גם הרגע שבו נפרדים עולם הקולנוע ומעריציו מבמאי גדול באמת, שסרטיו שילבו אלגנטיות וצמרמורת באופן שרק הוא ידע איך. באופן משונה, סרטיו של שברול מעולם לא התקבלו באותה סקרנות לה זכה סרט החדש של גודאר, והוא עצמו לא הפך למודל לחיקוי כמו טריפו. אולי היה זה משום שנהג לעבוד בקצב נמרץ (בשנותיו הראשונות לעבודתו ביים גם סרטי פעולה וריגול זניחים), והסביר זאת בכך שאם לא יביים יצירת מופת לפחות יעשה סרטים רבים ככל האפשר.