כיתה, חטא. יום הכיפורים של מערכת החינוך

"אנחנו בצרות", פסק ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשדיבר על מצב החינוך בדצמבר האחרון. לפחות בעניין הזה, איש לא יתווכח איתו. אחרי תחילת עוד שנת לימודים ברקע הנתונים המדאיגים ולפני יום הכיפורים, אפשר לעצור רגע לחשבון נפש. אולי יותר מתמיד, הגיע הזמן שראשי הממשלות ומערכת החינוך שאחראים בעשורים האחרונים להידרדרות, יבקשו סליחה. מהילדים, מההורים ומכולם. סליחה על איכות הוראה הירודה, סליחה על ההישגים החינוכיים הדלים והקשיים להשתלב בשוק העבודה. סליחה על העדר ההשקעה במחקר ופיתוח באקדמיה ובריחת מוחות לחו"ל. ובעיקר סליחה על כך שהמשאב העיקרי שלנו שהמנהיגים אוהבים לדבר עליו, ההון האנושי, ספג מהם לאורך השנים האחרונות מהלומות קשות שתוצאותיהן טרם ברורות.

אם אתם לא רוצים שהבטן שלכם תקרקר במהלך הצום גם מדאגה, אולי עדיף שלא תקראו את הכתבה הבאה. התמונה מהמגמות שאפיינו את מערכת החינוך בעשור האחרון - החל בגני הילדים ועד ההשכלה הגבוהה - מטרידה במיוחד. ועדיין, התחושה היא שלא הכל אבוד, עדיין לא מאוחר והכשלים ניתנים לתיקון. החשש, טוענים המומחים להוראה וחינוך, הוא שאם ראשי המדינה לא יתעשתו במהרה ויובילו מהפכה חינוכית של ממש בישראל, ההשלכות עלולות להיות הרות אסון. נתניהו הבטיח, והרפורמה בהשכלה הגבוהה עליה הכריזו באחרונה שרי החינוך והאוצר היא אולי הסנונית שמבשרת אביב חינוכי. את זה נוכל לבחון בטווח ארוך יותר. בינתיים, כדאי להאיר כמה מהבעיות הבוערות מכולן.

הזמנים משתנים, החינוך קופא

נושא שיש מומחים המגדירים כבעל השלכות קיומיות, קשור לטיפול במגמות הדמוגרפיות. דו"ח שערך לאחרונה נחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית קובע כי בין 2000 ל-2009 חל גידול של כ-47.5% במספר הילדים בגני החובה והטרום חובה במגזר החרדי. בקרב הערבים המגמה דומה - זינוק של 54%. שני המגזרים יחד מרכיבים כבר כיום כמחצית מגני הילדים. באותה התקופה, בחינוך העברי הממלכתי חל גידול של 2.4% בלבד. לפי בלס, הסיבה העיקרית היא החלתו בשנים האחרונות של חוק לימוד חובה גם לגילאי 3-4 ועליית המודעות בקרב חרדים וערבים לחשיבות החינוך בגיל הרך.

לומדים תורה, הפערים גדלים (צילום: אהרון ברוך ליבוביץ)

מומחי ההוראה מרוצים ממגמת ההשתלבות במערכת החינוך - אך מבט לעתיד מגלה סכנה ממשית למשק. לטענתם, רמת ההוראה הירודה בחינוך הערבי והעדר לימודי מקצועות הליבה בחינוך החרדי עלולים לגרום לבערות קשה בחברה הישראלית ולכך שאותם ילדים רכים הלומדים היום בגנים הערבים והחרדיים יתקשו להשתלב בעתיד בשוק העבודה ויהפכו שלא באשמתם לנטל על הכלכלה. "אין בעיה עם גידול דמוגרפי והתרחבות של מגזרים באוכלוסייה, הבעיה טמונה בתפיסה של מדינת ישראל כמדינה המושתתת על ערכים של חינוך ותרבות וידע בסיסי המצופה מכל אזרח",

מסבירה פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ויו"ר פורום ראשי בתי הספר לחינוך בישראל.

לדברי מייזלס, החשש הוא שבעתיד הקרוב המדינה תאבד את הזהות והאחידות שלה: שליש מהתלמידים בחינוך הממלכתי, שליש בחינוך הערבי ושליש בחינוך החרדי. "הכישלון הגדול בעייני של מערכת החינוך הוא הנכונות לאפשר לאורך שנים אוטונומיה למגזרים שונים בהקשר של תכני הלימוד ואופני הלימוד. אין ספק כי ברגע שקבוצה גדולה באוכלוסייה לא לומדת מקצועות ליב"ה ואינה רוכשת מיומנות וידע בסיסי נוצרת בעיה חברתית קשה ואם בקרוב נגיע למצב שבו רק 30% - 40% מהילדים בישראל יתמצאו במדעים, אנגלית וקריאה בעברית הרי שיהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על עצם קיומה של המדינה".

פרופ' ענת זוהר מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, בעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, מבחינה בין החינוך הערבי - שעובד על פי תוכנית לימודים של המשרד - לחינוך החרדי, שבחלקים ממנו לא מלמדים מקצועות ליבה. "המאבק הוא בנפשה של החברה הישראלית, לאור העובדה המפחידה שבעתיד הקרוב לחלק ניכר מהאזרחים לא יהיו הכישורים הכלכליים והחברתיים הנחוצים לקיומה של מדינה מתקדמת", ציינה. באשר לחינוך הערבי טוענת פרופ' זוהר כי לאורך השנים נפער פער גדול מאוד בינו לבין החינוך היהודי שיהיה קשה מאוד לסגור אותו במהרה. "המחקרים מוכיחים קשר בין רמה סוציו-אקונומית להישגים לימודיים ולכן המדינה חייבת להתעשת ולהשקיע יותר בפיתוח היישובים הערביים והחינוך הערבי".

ומה אומרים במשרד החינוך? המנכ"ל הוותיק שמשון שושני טוען שידיו כבולות, בשל החוק הפוטר מוסדות חרדיים ("חוק נהרי"). "לקראת העתיד נהיה חייבים לפעול במתינות ואורך רוח כדי לשכנע כמה שיותר תלמידים במגזר החרדי ללמוד את מקצועות הליבה במטרה שיוכלו להשתלב בחברה ואף בהשכלה הגבוהה". לגבי המגזר הערבי, לדבריו בשנה האחרונה חלה עלייה של 2% בהישגי התלמידים הערבים. "משרד החינוך הכין תוכנית חומש במטרה לצמצם את הפערים ולהעלות את מספר הזכאים לבגרות".

הפרטה זוחלת

אבל גם מי שלומד את הבסיס - כמו אנגלית, מתמטיקה ומדעים, לא זוכה לרמת ידע מספיקה. מגמה נוספת היא הירידה באיכות ההוראה והזדקקותם של התלמידים לשיעורים פרטיים. הדו"ח "עוני והישגיים לימודיים במערכת החינוך", שערך לפני כשנה מרכז המחקר והמידע של הכנסת והוגש לוועדת החינוך, כולל סקר ולפיו כ-30% מהתלמידים היהודיים בבתי הספר היסודיים נזקקים למורים פרטיים. שלא במפתיע, נמצאו גם פערים ניכרים בשיעור השימוש בשירותי חינוך פרטיים בין הורים מיישובים מבוססים למשפחות המתגוררות בפריפריה.

נתונים אלו עולים בקנה אחד עם הנתונים המוצגים בדו"ח "מצב המדינה מבט-בינלאומי" שערך לפני כשנה פרופ' דני בן דוד, מנהל מרכז טאוב ואיש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב. כ-48% מתלמידי חטיבות הביניים (כיתות ז'-ט') לומדים פחות משעתיים שבועיות מדע, 34% לומדים פחות משעתיים שבועיות קריאה וכ-20% נאלצים להסתפק בפחות משעתיים בשבוע של מתמטיקה. המשמעות, על פי הדו"ח, היא שכ-38% מהילדים נאלצים להשלים מדי שבוע לפחות ארבע שעות לימודי מתמטיקה מחוץ לכותלי בית הספר, למשל במסגרת שיעורים פרטיים.

הממוצע ביתר המדינות המפותחות החברות בארגון ה-OECD - שישראל כה מתגאה בהצטרפות אליו - הוא 15% בלבד.

פרופ' בן דוד מסביר שהנתונים ממחישים את האירוניה שבהשוואת מערכת החינוך הישראלית לממוצע במדינות ה-OECD, שם התלמידים מקבלים פחות שעות הוראה, בעוד שההישגים הלימודיים שלהם גבוהים בהרבה. "יש כיום הורים רבים שהתייאשו ממערכת החינוך שלא מספקת לטענתם את הסחורה ולכן הם מחפשים פתרונות חלופיים", הוא אומר, ומזכיר שרק בעלי ההשכלה שמבינים זאת, שהם לרוב גם בעלי האמצעים, יכולים להרשות לעצמם שיעורים פרטיים לילדים. כך הפערים בין המרכז לפריפריה מעמיקים עוד יותר. "לכאורה מבחינת ידע ויכולות יש לנו הכל, אבל לצערי יש חסמים המונעים את המעבר של ידע ממעטפת ידע אנושית לילדי בישראל", טוען בן דוד. "אני לא מכיר מדינה אחרת בעולם עם פער כזה".

(נתונים: נחום בלס, מרכז טאוב לחקר מדיניות ישראל)

"הנטייה לשיעורים פרטיים נובעת בעיקרה מכך שהמורים מתקשים ללמד ובפועל חלק ניכר מהשיעור מוקדש לטיפול בבעיות משמעת ולא בהוראה", מוסיפה פרופ' מייזלס. לדבריה, עקב כך המורים הפסיקו לקחת אחריות על ידיעותיו והשכלתו של התלמיד. "לאור הקשיים הללו רבים מהמורים בישראל איבדו את ההנאה בהוראה ולכן הם גם פחות מקדישים מעצמם לתלמיד. במקום שמערכת החינוך תפעל להגברת יצר הסקרנות והמוטיבציה של התלמיד ללמוד, הולכת ומתחזקת הנטייה שהתלמידים לומדים ומשננים את החומר רק בשביל המבחן ולא כדי להעשיר את הידע".

מנכ"ל משרד החינוך מבקש להזכיר שעל פי דו"חות ה- OECD ישראל היא המדינה שבה אחוז מסיימי התיכון הוא הגבוה ביותר. "מערכת החינוך הישראלית פועלת בצורה שוויונית ומונעת נשירה גם של תלמידים חלשים. אנו המדינה שמקצה הכי הרבה שעות לימוד מכל מדינות ה-OECD ואנו מקווים שבעזרת מאמץ אסטרטגי נראה שניתן גם לשפר את איכות הלימוד וגם את תהליך ההוראה והלמידה, ומקווים לראות את התוצאות לכך כבר במבחני המיצ"ב הבאים", אמר שושני.

מורים ובוכים

עוד נתונים מדאיגים עולים מדו"חות המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) לשנת 2009 שערכה הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. 32% מתלמידי כיתות ז'-ט' דיווחו על תחושה כללית לא טובה כלפי בית הספר ורק 40% מהתלמידים חשים יחסי קרבה ואכפתיות בינם לבין המורים. בנוסף, תזכיר שערכה רק בשבוע שעבר ד"ר רות קלינוב מהאוניברסיטה העברית לבקשת משרד החינוך מראה כי בעוד שמורה מתחיל בישראל משתכר כ-18 אלף דולר בשנה, הרי שהממוצע במדינות ה-OECD כמעט כפול.

מנהל תיכון חדרה ויו"ר הנהלת התאגדות המנהלים, ד"ר אריה לוקר, טוען שקיים קשר ישיר בין שכר המורים והרצון של בוגרי אוניברסיטאות ומכללות להוראה להשתלב במערכת החינוך. "לפני כ-25 שנה, כשקיבלתי לידיי את ניהול בית הספר, שכר המורים היה סביר יחסית לשכר הממוצע במשק. לכן המבחר של המורים היה גדול יותר וכמנהל יכולתי לבחור את המועמדים המוכשרים והראויים ביותר", הוא נזכר. "בשנים האחרונות בעקבות שחיקת השכר והירידה בתדמית ההוראה, מטבע הדברים אנו נאלצים להתיישר עם המצוי ולקבל לעבודה מורים שלא תמיד עומדים בקריטריונים הרצויים". בעניין זה, במשרד החינוך מדגישים ש"לפי הסכם 'אופק חדש', שכר עובדי ההוראה בשנים 2009-2011 יעלה ב-26 אחוזים".

לטענתו של ד"ר לוקר, הכשל המרכזי של מערכת החינוך נעוץ בכך שלאורך השנים קוצצו התקציבים לחינוך המקצועי והטכנולוגי, ולמעשה מכריחים את התלמידים ללמוד במסלולים עיוניים. "על פי הניסיון שלי לפחות מחצית מהתלמידים הם בעלי כישורים טכניים טבעיים ולא מתחברים ללימודיים העיוניים. הבעיה שבמקום לאפשר להם לממש את הפוטנציאל הטכנולוגי כפי שקורה במדינות רבות במערב, הם לא מתחברים לתוכנית הלימודים וסובלים מתחושות קשות של מרמור ותסכול".

מה שלא הולך במוח

כשמטפסים מעלה, מהשלב שאחרי בתי הספר, מגלים עולם אקדמי שלם שצועד כלפי מטה. גם אמנם לאורך העשור נפתחו מכללות רבות שהנגישו את ההשכלה הגבוהה לציבור הרחב, אך מנגד הדו"חות הבינלאומיים מצביעים על כך שהאוניברסיטאות הישראליות מאבדות מיוקרתן. לדברי שר החינוך לשעבר יוסי שריד, העובדה שהתואר הראשון נמצא בהישג יד של רבים כל-כך גרמה לזילות של התואר, שאיבד מערכו ומשקלו. "אין ספק שרמתם של התארים האקדמאיים אינה כפי שהייתה בעבר", הוא פוסק. "תלמידים שהיו בינוניים במערכת החינוך לא יהפכו פתאום להיות מחוננים בהשכלה הגבוהה, והתוצאה היא שהמרצים מתלוננים כי החומר האנושי כיום במוסדות להשכלה גבוהה הרבה פחות טוב מבעבר".  

(נתונים: פרופ' דן בן-דוד, מרכז טאוב ואוניברסיטת תל-אביב)

דו"ח נוסף שערך פרופ' בן דוד מציג נתונים מדאיגים לגבי התופעה שכבר הפכה לקלישאה - בריחת המוחות, או הגירת האקדמאים הבולטים מישראל למערב. על פי הדו"ח מ-2008, הישראלים מונים כרבע מכלל הסגל האקדמי הזר בארצות הברית, לעומת כ-4% בלבד של צרפתים, איטלקים או הולנדים. הסיבות לטענתו טריוויאליות - חוסר השקעה במחקר ופיתוח של האוניברסיטאות, המעודד את החוקרים לחפש פתרונות בחו"ל.

לדברי פרופ' בן דוד, בעוד שבימי ראשית המדינה מספר אנשי הסגל הלך וגדל בצורה מדהימה, עד אמצע שנות ה-70, הרי שמאז חלה הידרדרות קשה בתקציבים לפיתוח האקדמיה. "קשה להאמין, אבל באוניברסיטת תל אביב יש כיום כ-20% פחות תקנים בהשוואה לשנות ה-70", הוא משתאה. "הנהירה למוסדות אקדמיים זרים גרמה לקריסה טוטאלית של המוסדות בישראל. בתחום הכלכלה היינו פעם מהמצטיינים, עם שני פרסי נובל,

והיום הוא סובל ממצוקת מרצים חריפה. מנגד, כ-% 16 מהמרצים בסגל הצעיר לכלכלה בעשר האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית הם ישראלים".

נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר-ירון, לשעבר המדענית הראשית במשרד המדע, טוענת שהמחסור בתקציבים למחקר מוביל אוניברסיטאות לנקוט בפתרונות יצירתיים - אך גרועים לאקדמיה. "יש תחומים בהם הציוד הדרוש למחקר יקר מאוד והמדינה לא מעמידה לצורך כך מנגנונים ממלכתיים. לאור זאת האוניברסיטאות נאלצות לפעול לגיוס תרומות או בלית ברירה לוותר לעתים על מחקרים בתחומים כמו מדעי הרוח והחברה.

הנסיגה במעמדן של האוניברסיטאות הישראליות בעולם היא עובדה, אך אין ספק שאם לא יחול שינוי בנושא לאורך טווח הנסיגה תלך ותחריף".

(נתונים: פרופ' דן בן-דוד, מרכז טאוב ואוניברסיטת תל-אביב)

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר: "לאחרונה הוצגה תוכנית רב שנתית הנותנת מענה מקיף לשלל סוגיות בהן בריחת המוחות, השחיקה בתקציב וכסף למחקר". למרות שנים ארוכות של הבטחות, נשאר רק לקוות שבימי הכיפורים הבאים, נוכל למנות פחות סיבות לבקש סליחה.