הרגשתי ישראלית דווקא באודישן בלונדון

נולדתי בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית בעיירה קטנה על גבול הונגריה בשם "נובה-זמקי" (טירות חדשות). שמי היה סוזנה שימקובה. בגיל חמש וחצי עליתי לארץ עם אימי, שנישאה כאן מחדש לדן תדמור, גבר ישראלי ממוצא סלובקי. משדה התעופה הגענו לקריית טבעון לבית קטן שדן שכר עבור משפחתו החדשה.

שימקו. מה זה לונדון לעומת צה"ל (צילום: גדי דגון)

כבר בימים הראשונים לשהותינו בארץ החלפתי את שמי; בחרתי בעצמי בשם דליה, השם הישראלי היחיד שהכרתי בזכות כוכבת הסרטים דליה לביא והזמרת דליה עמיהוד, שתקליטי הילדים שלה נשלחו אלי על ידי אבי החורג מישראל. שמי החדש לא הסווה את זרותי ולא חסך ממני את הלעג והמכות של ילדי הגן. תוך שלושה חודשים דיברתי עברית. אחרי החופש הגדול נכנסתי כמו כולם לכיתה א', שם הפכתי לתלמידה מצטיינת. כשאמא באה לאסוף אותי מבית הספר ופנתה אלי בסלובקית, הייתי עושה לה סצנות נוראיות של בכי וצעקות. אסרתי לדבר אלי בשפה הזאת. המטרה הייתה להיות כמו כולם, להיפטר מהר מהר מה-ר' המתגלגלת, שעדיין הסגירה שאני לא ממש מכאן.

האידיאל שלי היה להפוך לצברית מושלמת וכמובן שמהר מאוד הצלחתי בכך. לימים הפכתי לאייקון צברי מובהק - נועה שלי מ"נועה בת 17" ותמר מ"אחד משלנו", שתיהן דמויות של התגלמות הצברית היפה. אבל האם באמת הרגשתי ישראלית? לא ממש, אלא אם הישראליות נושאת בחובה תחושה של זרות מתמדת.

הבית נשאר אירופי

החינוך, הערכים הקומוניסטיים משהו, הריח של הבית - תמיד היו אירופיים. אף פעם לא יכולתי להיות חצופה ומחוספסת כמו רוב הישראלים שהכרתי, למרות שמאוד התאמצתי. ישראלית באמת הרגשתי בפעם הראשונה כשנסעתי ללמוד בלונדון, באודישנים לבית הספר למשחק. הייתי בתור עם איזה 100 מועמדים, כולם דוברי אנגלית כשפת אם. אחרי שביצעתי את המונולוגים שהכנתי, מנהל בית הספר התחיל לדבר על המשמעת הקפדנית שהוא דורש ושאל האם לדעתי אהיה מסוגלת לעמוד בה. עניתי שאם הסתדרתי עם המשמעת בצה"ל, אני מניחה שאסתדר גם בבית הספר. הם צחקו. התקבלתי.

התחלתי ללמוד משחק. ישראלית אחת, איסלנדית אחת ועשרים אנגלים. לונדון, קר, האנגלית שלי הלכה והשתפרה, אבל עדיין הסמקתי כשפתחתי את הפה לדבר

בכיתה. בשיעור שיקספיר אף אחד לא רצה לעבוד איתי על סצנות כדי לא להיתקע עם הישראלית בעלת המבטא. לא היו לי בגדים מתאימים ללונדון. בתרגילי נשימה עצמתי את העיניים ודמיינתי את עצמי על שפת הים בתל אביב.

לא פעם במהלך השנה ריתקתי את חבריי בסיפורים מרגשים או משעשעים על ישראל ובעיקר על הצבא, חוויה שזרה להם כל כך. בחרתי לביים סצנה מתוך המחזה "עקומים" מאת מרטין שרמן, שמתרחש במחנה ריכוז ונשאתי נאומים על השואה, אבל בעיקר התגעגתי לאיזה סוג של פשטות: לקפוץ לחבר בלי להודיע, לצחוק בעברית, לראות סרט עם כתוביות. התגעגעתי לשמש, לים, לאבטיח, לסלט אמיתי, לחנויות הספרים בעברית, התגעגעתי לא להצטרך להסביר כל דבר, לא לקפוא בכפות הרגליים.

ללא ספק, בשנה שהייתי בלונדון הייתי ישראלית בניכר. לא יהודיה בגלות, אלא ישראלית, כזו שמתגעגעת למקום קטן, מוזר, צעקני ומלא בעיות שהוא הבית.

דליה שימקו, שחקנית קולנוע ותיאטרון, ילידת 1962, נולדה בצ'כוסלובקיה ובגיל חמש וחצי עלתה ארצה. בין היתר שיחקה ב"נועה בת 17", "על הברזלים", "אחד משלנו, וביימה מספר הצגות, ביניהן "הנחש" ו"סדקים בבטון"

עוד בפרויקט "הבית שני שלי"

רנה ליטווין קודם השתלטה על השפה העברית

לוקה שקד נתקעה בחו"ל והרגישה ישראלית

זאב רווח הרגיש ישראלי עוד במרוקו

ליאו לרוס חש ישראלי אחרי שנזרק מפאב בניו-יורק