אפרים אילין: טייקון מסוג אחר
לפני כשנתיים התראיין אילין, שנפטר בערב יום הכיפורים, לסדרת כתבות ב-ynet על ראשית ימי המדינה. פרסמנו אז רק חלק מהראיון, שהתייחס לחלום תעשיית הרכב. הראיון המלא חושף את חשבון הנפש שעשה היזם לפני מותו, עם עצמו ועם סביבתו
היום היו קוראים לו טייקון, לאפרים אילין שהלך לעולמו ערב יום הכיפורים והוא בן 98. בשני העשורים הראשונים של המדינה הוא היה כוכב בשמיים האדומים של הכלכלה הישראלית. במשק שלטו הממשלה וההסתדרות עם חברת העובדים שלה, שתיהן תחת מלכות מפא"י, גלגולה הקודם של מפלגת העבודה. מפלגת פועלים למראית עין.
אילין היה יזם פרטי. עוד מלפני קום המדינה, הוא צבר הון שהיה מעל ומעבר לחשבונות הבנק של קומץ עשירי ישראל. בעת ההיא הם לא כיכבו בצמרת החברתית. היוזמה הפרטית היתה מלה גסה. אילין עוד העז להקים על חשבונו תעשיית רכב מקומית. ראשי המשק הציבורי לא סלחו לו על חוצפתו והממשלה תקעה מקלות בגלגליו.
לפני כשנתיים וחצי נתן אילין ראיון ל-ynet, לסדרת כתבות על "קלקלות ישראל" בראשית ימי המדינה. פרסמנו אז רק חלקים ממנו, שהתייחסו לחלום תעשיית הרכב ושברור במבט מהיום שהכסף היה עבור אילין אמצעי ולא מטרה.
שווה לקרוא היום את הקטעים שהחסרנו. זהו חשבון נפש נוקב שעשה האיש לפני פטירתו, עם עצמו ועם סביבתו.
"ראיתי את עצמי בין אלה שבונים את המדינה", התוודה אילין. "אני מדבר עברית מגיל 12, לאחר שעליתי לארץ (מרוסיה). זה לא ציונות. אני באופי אידיאליסט וכשאני מזהה את האידיאל אני נאיבי ולא מתבייש בזה. הקמתי את מפעל הרכב בלי לחשוב פעמיים. בדיוק כמו שנתתי ב-1948 את כל מה שהיה לי בבנק, 1.5 מיליון דולר, כדי לקנות בצ'כיה את מטוסי המסרשמידטים הראשונים לחיל האוויר, כי לממשלה לא היה כסף.
"כמה משוגעים כאלה אתה מכיר היום? הכסף הזה היה הון תועפות בימים ההם, אבל אני אמרתי לשאול אביגור (אז מראשי מערכת הביטחון), שסיפר לי על המצוקה – קחו את הכל. לבן אדם יש שתי גישות, מה שהוא חושב ומה שהוא מרגיש. לו חשבתי - הייתי נבהל.
"כשסיפרתי לאשתי שסגרתי את החשבון בבנק ולאן הלך הכסף, היא אמרה, טוב עשית. אנחנו לא רוצים להישאר בחיים?
"לא הרגשתי מיוחד בגלל שהיה לי כסף"
"אני שמתי על המדינה את כל מה שהיה לי, לא בהלוואה, בלי לבקש ערבויות. הרוח הזאת איננה היום בארץ. היו כאן הרבה אנשים טובים וגם לא טובים, אבל אני לא הרגשתי מיוחד בגלל זה שיש לי כסף. אז מה אם היה לי מה להפסיד - שבגלל זה אני לא אעשה את מה שצריך? כל הפעולות שלי היו תמיד חלק מהאופי ו'האני מאמין' שלי. אני לא יכול לעשות דבר נגד הרצון שלי.
"גם כשהתחלתי להרכיב את האוטומובילים ב-1951, במפעל ליד חיפה, שרובם ילכו ליצוא, חשבתי שהמדינה תבין איזה מתנה היא קיבלה. אבל הייתי נאיבי, כי ראיתי בדמיון שתהיה לי מדינה אחרת, דמוקרטית וחופשית, עם יוזמה פרטית עם הגנה על הפועלים, שבה המעביד צריך לקבל שביתה עליה הכריזו הפועלים כחוק. הייתי אופטימיסט מטבעי וחניך של ז'בוטינסקי, מורי ורבי, שגם הוא חזה ככה את המדינה לפני שקמה.
"לא חשבתי שיטמינו לי מוקשים"
"לא חשבתי שהדגנרטים שעלו לשלטון יטמינו לי מוקשים. צחקתי כשגולדה מאיר (אז שרת העבודה) דיברה על כך שזה סוציאליזם בימינו. אמרתי שאני אוכיח להם את ההפך, שאפשר אחרת וגם לכבד את הפועל. לא הייתי 'כדאיניק'. חשבתי שאנחנו בונים חברה אחרת. וגולדה הרי היתה אצלי במפעל, וראתה הכל מקרוב, איך לקחתי עולים חדשים שדיברו ב-70 שפות, ישר מהאונייה, לעבוד אצלי אחרי שלימדנו אותם את העבודה. מלבדם לא היה לנו כוח האדם.
"כל יום בדקתי במטבח מה הפועלים מקבלים לאכול ואני אכלתי מה שהם קבלו. הפועלים אהבו אותי. הם היו בשבילי כמו משפחה, שותפים ליצירה. הפועל רצה להרוויח יותר ואני רציתי יותר תפוקה. אז עליתי על הרעיון של נורמה ופרמיה והבאתי מומחים לקבוע את הסטנדרטים. זה הלך טוב. התפוקה עלתה, ההוצאות יותר זולות והפועל הרוויח יותר. אבל אז עלה על זה מס הכנסה, וברגע שהתחילו לקחת מס מהפרמיות, הרגו את כל העניין".
אחרי מלחמת העולם השניה היית יזם מצליח שעשה את ההון שלו בעסקאות סיבוביות מקוריות. איך זה שאיש עסקים ממולח כמוך לא הכיר את המנטליות של שלטון מפא"י?
"חשבתי שאם הם שולטים בכוח הפוליטיקה, אני אתגבר עליהם בכוח ההיגיון הכסף שלי. את תעשיית המכוניות המדינה תיכננה להקים עם חברת פורד ב-1949, אבל פורד משכה את ידה מהעסק בגלל החרם הערבי. הממשלה חיפשה מפעל אחר בעל מוניטין, אני שמעתי על זה, וככה נכנסתי לתמונה, כשהייתי בן 38.
"השאלה לא היתה רק כלכלית, למרות שהרעיון היה כרוך בהרבה עבודת ידיים כשלא היתה אוטומציה כמו היום. אני ראיתי את הבעיה הפוליטית. מי יבוא להשקיע בארץ אם ידעו שפורד מסרבת בגלל החרם הערבי? את המיתוס של החרם היה צריך לשבור ואני ראיתי את עצמי שותף לעניין, זה חלק מעצמי כמו שהקרבתי את כל מה שהיה לי לקניית המטוסים, אחרי ששילמתי קודם על הרובים שקנינו מצ'כיה, שהצילו את ירושלים".
"ברגע שהיה צריך לחתום - המשקיעים נעלמו"
אילין מצא את השותף החסר להקמת מפעל הרכב, בחברת קייזר. אחריו נרקמו שותפויות עם היפאנים ומאוחר יותר כמעט גם עם רנו הצרפתית. את הסאגה שעברה ההרפתקה התעשייתית עד שגוועה במבוכי הביורוקרטיה הממשלתית המתנכלת אפשר ללמוד מהאוטוביוגרפיה שלו, "על החתום", שנכתבה בעזרת העיתונאי זאב גלילי ויצאה לאור בספריית מעריב, לפני כ-30 שנה. בראיון איתו השלים אילין את התמונה במבט בוטה לאחור.
"חיפשתי ומצאתי אנשים שילכו אתי, אבל ברגע שהיה צריך לחתום, הם נעלמו כשפחדו פתאום מאלף דברים, ולא רק מהחרם הערבי. גם מהישראלים. זה לא היה עסק ביטחוני שכל המדינה עומדת מאחוריך. עם המכוניות עמדתי לבדי. איש לא עזר לי. כשקניתי אחר כך את מפעל עשות-אשקלון לייצור גלגלי שיניים לטנקים, תע"ש נלחמה בי בשוק הפרטי וכמעט חנקו אותי עד שלקחו אותו ממני בחינם".
מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי, 1933. אילין: "בגין הציע לי להצטרף אליו"
הכל בגלל שהיית במחנה של ז'בוטינסקי ולא אחד משלהם?
"במפעל קייזר-אילין לא חילקנו דיבידנדים. השקעתי 2.5 מיליון דולר ונשאר לי חצי אחרי שהשותפים מחקו לי חוב של 2 מיליון דולר. הכל היה יכול להיות אחרת אם הייתי חבר במפלגה הנכונה או שהיתה לי מפלגה. או שהייתי משלם למישהו מתחת לשולחן. בגין לא הציע לי להצטרף אליו? הציע, אבל אני בחלתי בפוליטיקה. תמיד רציתי לחיות בזכות עצמי. מעולם לא ביקשתי עזרה מהממשלה. אתה יכול להבין שאילין אולי מטורף, אבל תסכים גם שמסביב הכל היה רקוב, אז כמו היום. השחיתות הציבורית והכלכלית היא מאז".
"היום אנחנו צוחקים על האוליגרכים הרוסיים אבל בונים אוליגרכים ישראליים. בדיוק מה שפנחס ספיר עשה עם אייזנברג כשנתן לו ולרוטשילד את החברה לישראל והוציא חוק מיוחד להגן על המסכנים האלה מתשלום מסים. אי בתוך המדינה. המדינה נתנה להם את הנכסים הטובים ביותר שלה, בתי הזיקוק, הכימיקלים, ומי שילם בשביל זה? אתה ואני.
"אייזנברג רב עם רוטשילד וקנה את החלק שלו. אבל אייזנברג היה זקן שלא היה יכול לנהל את העסק לבדו, גם לא בעזרת בנו. אז המדינה נתנה את העסק לאחים עופר, שוב על חשבוננו. זה מדינה? זה דרעק. שליש מההון הלאומי מרוכז בידי 30 משפחות. איפה נשמע כדבר הזה? זה עוול לאומי".
פעם גם משפחת אילין היתה בצמרת הזאת
"כן, ואני לא מתבייש. אבל כל ההון היה פרטי שלנו. לא ביקשתי ולא קבלתי פרוטה מהקופה הציבורית. רק נתתי, ושלא על מנת לקבל פרס בימים הראשונים הקשים של המדינה. אבל מהעסקים שלי המדינה לקחה וכמה שיותר, כי אני לא הייתי משלהם".
על פנחס ספיר המיתולוגי, שר האוצר ותעשיה, אמרו שהוא אהב יזמים כמוך
"ספיר ידע למכור את עצמו כגיבור, אבל הוא שנא מומחים ומדענים. הכל היה אצלו אלתורים. את כל המדינה הוא החזיק בפנקס השחור הקטן שלו. יותר מזה הוא לא ידע. הוא נשאל בטלוויזיה על תעשיית הרכב שלי ואמר שהוא לא היה בעסק ואם כן הוא היה עושה אותה אחרת, אבל הוא לא אמר כי את זה לא שאלו אותו. יום אחד הוא התארח אצלי לארוחת צהרים עם משקיעים זרים ומתחת לאף שלי הוא חטף עסקה שתכננתי ושכנע אותם ללכת עם ישראלי אחר, מקורב שלו. זה שר רציני"?
ולוי אשכול, כשהיה שר האוצר?
"אשכול דווקא היה בסדר. הצעתי להקים חברה לעסקאות בינלאומיות בסיכון, כאילו פרטית אבל עם הון משותף, פרטי וממשלתי, כמו שהבריטים הקימו במלחמת העולם. אם מצליחים זו המדינה. אם לא - זה הפרטיים. כשזה עבד אשכול שאל איך זה שאילין מבין מה שהפקידים שלו באוצר לא מבינים. למה שיבינו. הם ידעו בכלל איך מרכיבים אוטו?"
אספן וסוחר אמנות אנין טעם
את אילין הכרתי בלונדון, כאספן וסוחר אמנות אנין טעם בקנה מידה בינלאומי. העולם תמיד היה קטן עליו. האמנות היתה התחביב של צפירה אשתו. בתיהם בשכונות היוקרה על הכרמל, בלונדון ופאריס היו מוזיאונים, ולא רק של תמונות ופסלים. גם רהיטים, כלי בית ואפילו ידיות של דלתות ומגירות היו יצירות אמן. בפאריס הוא התחבר למרדכי ארדון ומימן את "חלון אחרית הימים", ויטראז' ענק שיצר והקים בספריה הלאומית בירושלים. את אוסף האמנות הישראלית החדשה שלו הוא תרם לאוניברסיטת בן-גוריון.
בגין, אשכול וגביש, 1967. אילין: "אשכול דווקא היה בסדר"
נשיא האוניברסיטה דאז, אבישי ברוורמן, גמל לו בתואר דוקטור כבוד. שנה לפני הראיון האחרון, ביום הולדתו ה-95 של אילין, אמר ברוורמן שהמליץ לתת לו את פרס ישראל על מפעל חייו. "כאדם של עשייה, של תרבות ושל נתינה". גם שולמית אלוני אמרה שהפרס אכן מגיע לו, אבל המדינה לא יודעת להודות למי שעשה עבורה דברים גדולים".
שמעון פרס גילה איך אילין פתח לישראל את הדלתות בצרפת שהביאו לעסקאות הנשק הגדולות ערב מלחמת קדש. גם אם פרס הנשיא וברוורמן השר לחצו על מתן הפרס, זה לא הספיק.
מתסכל? מייאש? לא אצל אילין. בערוב ימיו, טייקון הוא כבר לא היה, אבל נשאר תורם גדול. נתח הגון מנכסיו הלך לסייע לבניו לצאת בשלום מהעסקיהם שלא עלו יפה. הוא כבר היה מרותק לכסא גלגלים, לבדו עם מטפליו. מות אשתו צפירה לא הוסיף לו בריאות. הוא עדין קיווה שיעשו לו כבוד, או לפחות תוכנית טלוויזיה מהזיכרונות שעלו במסיבת יום ההולדת, כמו הנשק שקנה והציל את המדינה במלחמת השחרור, או 150 אלף העולים שיצאו מרומניה בעסקת צינורות שעשה עם הממשלה הרומנית.
נראה כי עד יומו האחרון הוא נשאר אופטימיסט נאיבי. לשאלתי האחרונה, מה היה עושה לו ניתן לו לחזור לאחור במכונת הזמן, אמר אילין, "למרות הכל הייתי עושה את אותם הדברים גם היום, אם היה צריך ואם הייתי יכול".
לפנייה לכתב/ת 
