פיו ולבו של אולמרט שווים

עוד מעט גם השערורייה הזו תישכח, תפונה אל פח הזבל של המהומות המקומיות, ותפנה את מקומה למבוכה הבאה. אולי ידבקו בברק כמה כינויים לא מחמיאים, מהסוג שרבין הטיח בפרס, ואולי לא. עם הזמן הבוץ ישקע בקפה ואפשר יהיה לקיים דיון אמיתי ומעמיק באולמרט, בכהונתו ובמורשתו.

לא מספיק זמן היה אהוד אולמרט ראש ממשלה כדי שנדע להעריך נכון ולהבין את סגנונו. אבל האוטוביוגרפיה שלו תהיה, ללא ספק, אבן פינה להבנת והערכת ימיו כראש ממשלה. זה נראה כמו משהו מאוד ייחודי בנוף חיינו.

ראש ממשלה לשעבר שכותב את זכרונותיו בעודם אקטואליים, ואף עומד מאחוריהם בדיון ציבורי נוקב וקשה, בעודו חי.

לאחר פרישתם של אותם מנהיגים, העמימות השקרנית שאפיינה אותם בכהונתם הופכת לתו תקן של מכובדות מלאכותית לאחר פרישתם - ואין יודע מי הם ומה הם. מי יודע - באמת - למה פרש בגין, מה עבר על שמיר, מה מחשבותיו של פרס ומה היתה דעתה האמיתית של גולדה מאיר על עצמה ועוללותיה?

לצערי, אין בישראל תרבות של אוטוביוגרפיות. ולכן אנחנו נאלצים לחכות להיסטוריון שיכתוב, אחרי הרבה שנים ובעמל מקצועי רב - ולא אחת בצורה משעממת וחסרת לחלוחית - את קורותיו של איש שכבר נשכח מזמן. אמנם המילה הנפוצה ביותר באוצר מילותיו של הפוליטיקאי הישראלי היא "אני", אבל תרבות של סיכום קדנציה, בעוד הדברים חמים וזכורים ולא עברו תהליכי עיבוד, שחזור, המצאה מחדש, תיקון ויפיוף - לא קיימת כאן.

כתוצאה מכך, אין כאן דיון אמיתי במורשתם של אנשים, אין פרספקטיבה של ממש על תקופתם - עוד בתקופתם. פה ושם מפרסם היסטוריון מחקר מקרי על איש שהיה חביב עליו במיוחד (אניטה שפירא על יגאל אלון, אלי שאלתיאל על משה סנה, עמוס אילון על הרצל), או בן נלחם על כבוד אביו הרמוס (יעקב שרת וזכרונות אביו משה), אבל מערך שיטתי, של ראש ממשלה שאומר את הדברים ומניח אחריו נדבכים למחקר הדורות הבאים - אין, או כמעט ואין.

בעולם המצב שונה לחלוטין. טוני בלייר פרסם אוטוביוגרפיה זמן קצר אחרי פרישתו, ברק אובמה כתב שתיים עוד לפני שנבחר - וכמוהם עוד רבים וטובים במנהיגות המערב. הגיע הזמן שגם מימד זה של אחריות ציבורית ישתלב בחיינו.

אולמרט היה מנהיג פוליטי אחר מהדפוס הישראלי שהתקבע: ראש ממשלה גלוי. הוא היה הראשון, מאז היות בחירות בישראל, שאמר לפני הבחירות מה שכוונתו לעשות אחריהן, והוא ממשיך בקו הזה גם לאחר כהונתו, גלוי וידוע, הפה והלב חד הם, גם אם לא תמיד נעים לשמוע את זה.

עוד לא קראנו את הספר במלואו, אבל את הרעמים המקדימים את הסופה אנחנו כבר שומעים. כדאי להתאזר בסבלנות ולחכות לספר השלם, ומומלץ להתעלם מהצעקנות, מההתחסדות ומההתחמקות העוטפות אותנו מאז החלו להתפרסם פרקיו הראשונים.

עלינו לשאול את השאלות האמיתיות: האם אולמרט היה ראש ממשלה טוב או רע? מה היו הישגיו, ומה כשלונותיו? יפה עשה שהניח את היסודות לדיון ההיסטורי עוד בימי האקטואליה, ויפה יעשו כל הבאים אחריו אם ינהגו בדיוק כמוהו.

על כגון אלו ציטט פעם אבי ז"ל: "ההיסטוריה היא הפוליטיקה של העבר, והפוליטיקה היא ההיסטוריה של העתיד". ואולמרט בדיוק בינותם.