מפלצות התהילה

יש ספרים שאין דרך אחרת לתאר אותם, אלא כ"נס ספרותי". כזה הוא הספר "תשע המפלצות", מבחר משירתו של ססאר ואייחו. ראשית כל כי מדובר ביצירה שכל כולה אוקסימורונים, מהפכנות מטלטלת מכאן ויציבות מכאן; כאב נורא שמסרב לנחם ובכל זאת יש בו נחמה; זעם גדול ולא סלחני שאין בו אלימות אלא חמלה; יצירה שמראה לנו כי היגון המזוכך, המזוקק, הוא למעשה - כפי שכתב המשורר הפרואני הענק עצמו באחד משיריו "יגון קונדסי, הפכפכך" - הנס עצמו.

שנית, משום שהמושג "מבחר" בהקשר ספר זה איננו מצוות אנשים מלומדה. עד כמה שהדבר קשה לביצוע, אכן מדובר

 כאן במבחר משירתו של ואייחו, והוא אמיתי, מייצג ואיכותי.

שלישית, משום שהתרגום של שירה זו, שנכתבה בעצם בואייחית לא פחות מאשר בספרדית (שירה רצופה בניאולוגיזמים, שבראה למעשה שפה שירית חדשה, אך לא יש מאין, אלא יש מיש) דורש מצד אחד שליטה מוחלטת בשפה, ומצד שני התמסרות מוחלטת אליה שיש בה ויתור על כל שליטה, והוא כמעט בלתי אפשרי.

כמעט – אך מתברר שאפשרי, שכן מדובר בתרגום שיודע מתי לתרגם את הניאולוגיזמים לעברית ביד אמן, ומתי להשאירם בשפת המקור, מתי להשאיר את החריזה שבמקור ומתי לוותר עליה. מדובר בתרגום המביא לנו הערות משכילות ומאירות עיניים מבלי להכביד על הקורא.

השירים מספרו הראשון של ואייחו, "המבשרים השחורים", המציגים את שירתו המוקדמת של ואייחו, הם אכן מבשרים. אלה שירים כמעט שמרניים בצורתם ובתכניהם, אך רק כמעט. מהפכנותו של ואייחו כבר מתבשרת מתוכם. למשל, בשיר Espergesia (כותרת שהיא ניאולוגיזם שאינו ברור לחלוטין אף ליודעי הספרדית, ושהמתרגמת השכילה להשאיר אותו כפי שהוא במקור) נכתב: 

"הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי חַי,

שֶׁאֲנִי חוֹלָנִי, וְאֵינָם יוֹדְעִים

עַל הַדֶּצֶמְבֶּר שֶׁבַּיָנוּאָר הַזֶּה.

כּי אֲנִי נוֹלַדְתִּי בְּיוֹם

שֶׁאֱלֹהִִים הָיָה חוֹלֶה".

יש בשיר זה הסתלקות מדוגמטיות, מדוגמטיות דתית קודם כל, אבל גם מכל דוגמטיות אחרת. זוהי לידתה בעצב של שירה אנושית, כפי שראוי לשירה להיות, ואף על פי כן כה נדירים הם המקרים שהיא אכן מצליחה להיות כזו, ובעצמה כזו.

רדיקליות כוחנית ולא אלימה

ספרו הבא של ואייחו, "טרילסה" (ניאלוגיזם המורכב מהמילים בספרדית "טרס"- "שלוש" ו"דולסה" –"מתוק") הוא כפי שמספרת לנו המתרגמת ועורכת המבחר אחד הטקסטים המהפכנים והחשובים בשירה בשפה הספרדית ובספרות המערבית בכלל.

אין כל ספק ש"טרילסה" הוא אכן מהפכני ורדיקלי מאוד. ואולם, בעיני חשיבותו נובעת לא רק מכך, אלא גם מכך שבאופן פרדוקסלי מדובר כאן ברדיקליות כוחנית, אבל מאוד בלתי אלימה. מדובר במהפכנות יוצאת דופן בפשטותה, בחמלה שלה, בכך שהיא פועלת בכוח, אפילו באגרסיביות, אבל לא נלחמת, מדברת, ולא מצהירה ומדקלמת.

"אָגֶידִטָה, נָטִיבָה, מִיגֵל?

אֲנִי קוֹרֵא, מְגַשֵּׁש בַּחֹשֶׁך.

רַק שֶׁלֹא הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתִי לְבַד,

וְאֵין כָּאן שׁוּם אָסִיר מִלּבַדִּי".

כך קורא המשורר בשיר והכאב והבדידות החריפים, הבסיסיים, הנוגעים ללב, מצליחים לבסס את חירותו של הנרדף והכלוא.

כְּאִלּוּ נֶהֱדְפוּ מִתְגַּשְׁשׁוֹת

שְׁתַּיִם- שְׁתַּיִם אַחַת-עֶשְׂרֵה הַפְּעָמִים".

בשיר LIII ואייחו קורא תיגר על הזמן, על המרחב, על השפה. קורא תיגר, אבל לא מחריב אותם, אלא בונה מהם משהו חדש.

בְּתָכְנִיתִי שֶׁלִי שֶׁהָיְתָה מִן הַסְּתָם מַעֲשֵׂה

יָדַי, לַשָּׁוְא: דָּבָר לֹא זָכָה לְהְִגָּאֵל".

כך הוא כותב בשיר LVII, בעודו גואל שוב ושוב את השירה. אלא שזוהי גאולה יוצאת דופן, שכן אינה כופה את עצמה, או את הבשורה שבה. יתרה מזו, היא אפילו לא מטיפה את עצמה. הקורא יכול לבחור להצטרף אליה, או לא להצטרף.

הסבל החברתי

כותב ואייחו בשיר בפרוזה "אדבר על התקווה".

הוֹ חֲבֵרַי הַטּוֹבִים, טָעוּת אַכְזָרִית

חְֶלקִית, חוֹדֶרֶת לָנוּ אֶל הַגֶּדֶם,

יָגוֹן קֻנְדָּסִי, הֲפַכְפַּךְ!"

כך כותב ואייחו בשיר "הו בקבוק ללא יין" , שיר שאנו למדים מהערת השוליים כי נכתב לאחר שהמשורר אכן הגיע לחרפת רעב כזו שניסה למכור לשווא למכור בקבוק יין ריק. יכולתו של המשורר לתאר כך את הסבל מביאה לתחושת דכאון והתעלות – לא התעלות אופורית. לא מגאלומנית, משיחית או דתית. זוהי תחושה שעולה מול המובס שבכתיבתו גובר על תבוסתו

שֶׁאֵינִי יָכוֹל עוֹד וְאַינִי

יָכוֹל עוֹד עִם כָּל הַמְּגֵרָה,

כָּל הָרֶגַע, כָּל

הַלְּטָאָה וְכָל

הַהִפּוּך, כָּל הָרָחוֹק וְכָל הַצָּמָא לַצָּמָא!"

זועק ואייחו בשיר "תשע המפלצות" ומסיים בשורה: "יֵשׁ אַחַי, הָמוֹן מַה לַעֲשׂוֹת"

אלא שואייחו כותב שירה, ולא את המניפסט הקומוניסטי, ואפילו להכריח את האנושות להוציא את שירתו מן המגרה איננו מסוגל, כי זה כוחה האבסורדי של שירה זו: היא מדברת רק אל מי שרוצה להקשיב לה.

אפילו בשירי "ספרד, הרחיקי ממני את הקוּבַּעַת" - שירי מלחמת האזרחים בספרד - שהם הפחות ואייחיים בשירת ואייחו, שהם המסורתיים ביותר, הפחות אידוסינקרטיים, שבהם המשורר מאלץ את עצמו לנקוט עמדה ברורה, חד משמעית, לטובת צד מסוים במלחמה שיש בה טובים ורעים, אפילו בהם ואייחו נשאר ואייחו.

"אָבִינוּ הָאָבָק הָעוֹלֶה מִסְּפָרָד,

אֱלֹהִים יִנְצְרְךָ יִגְאַלְךָ וְיַכְתִירְךָ,

אָבִינוּ הָאָבָק הָעוֹלֶה מֵהַנְּשָׁמָה".

הוא כותב ב"תיפוף אבל לחורבות דורנגו" ומסרב להכנע לכל דוגמטיות, ונשאר משורר החירות. לא החירות של הדת,

או מן הדת. לא החירות של השמאל. משורר החירות האנושית באשר היא, שנחצבה מן החמלה, מן הכאב ומן הסבל.

לאורך כל המבחר שב"תשע המפלצות" נשמעת נבואתו זו של משורר האמת שאין באמתחתו אמת ניצחת, ובאופן מופלא היא מצליחה מתוך השבר הגדול לבקוע ולהישמע מושלמת ומשכנעת בקולו הצלול של ואייחו - ובשפה העברית. אכן, יש ספרים שאין דרך אחרת לתאר אותם, אלא לומר שמדובר בנס ספרותי.

"תשע המפלצות", מבחר משירתו של ססאר ואייחו, הוצאת קשב לשירה. מבחר, מבוא ותרגום מספרדית: טל ניצן