תופרות בלי שכר: "הכסף הלך לחובות המפעל"

מתפרת העצמאות במצפה רמון היתה עד לא מזמן סמל לעובדות שלוקחות את גורלן בידיים. אבל החלום הקואופרטיבי הוורוד נגמר, ואת מקומה של התקווה לעתיד טוב יותר תפס הייאוש. 25 הפועלות לא קיבלו משכורת בחודשיים האחרונים, למתפרה חובות של מיליונים והפסימיות פושה בכל.

לעובדות אין כסף לשלם במכולת ובצהרון של הילדים, יו"ר הוועד לא רוצה להתייאש אבל בטוחה ש"כבר התייאשו מאיתנו" ואפילו יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב לא מאמין בהישרדות המתפרה ואומר כי "ייתכן שייאלצו לסגור והבנות יילכו לאבטלה".

חובות ענק. המתפרה  (צילום: צפריר אביוב)

המתפרה, שכונתה בעבר "מתפרת רמון", היוותה בתחילת שנות ה-2000 דוגמה למאבק פועלים מוצלח. אז התבצרו במקום העובדות במשך כחודש יחד עם ילדיהן, כדי למנוע סגירה. בסופו של דבר, בעזרת מזכיר מועצת הפועלים במצפה רמון דני שטרית, ויו"ר ההסתדרות דאז עמיר פרץ, המשבר נפתר: 60 הנשים נותרו בעבודה, והפכו לבעלות שליטה בגורלן במסגרת קואופרטיב. מאז אירעו כמה גלי פיטורים, המשכורות הצטמקו - ובחודשים האחרונים הן נותרו רק על הנייר.

המפעל הראשון - וכנראה גם האחרון

למתפרה חובות ענק, זכר להלוואה מחברת העובדים של ההסתדרות, ובהם חובות ארנונה על סך יותר מ-800 אלף שקלים. את ההלוואה הם מנסים להפוך למענק, את החוב לארנונה הם מנסים למחוק. מנכ"ל המתפרה יצחק ברגר, שנכנס לתפקיד בהתנדבות לפני יותר מחצי שנה, בטוח שניתן למנוע את סגירת המקום: "הבנות כמעט הרימו ידיים וכבר לא מאמינות בכלום, אבל ההזמנות ממשיכות להגיע וניתן להביא את המתפרה לאיזון. אבל אם לא יעשו דבר, ימיה של המתפרה ספורים".

פרט לברגר, אחת היחידות שעדיין מאמינות שאפשר לצאת מהבוץ היא יו"ר הנהלת העובדות, אתי עזריאל. "מצב כמו עכשיו אף פעם לא היה. כנראה התייאשו מאיתנו, אבל לי אסור להתייאש, כי אין לי משהו אחר", אומרת עזריאל בת ה-42. "זה מה שיש לי, זה מה שאני יודעת כבר 23 שנה. זה המפעל הראשון והאח...", כשהיא מועדת בלשונה וכמעט מבטאת את המילה "אחרון" היא מיד מתחרטת ומעדכנת, "זה מה שיש".

"הבנות, מסכנות, כבר חודשיים לא קיבלו משכורת", מספרת עזריאל ומתארת את הבקשה היחידה שלהן, "רק את זה הן רוצות, לחיות בכבוד. כולם רוצים לעזור לנו, אבל בין הרצוי למצוי יש הבדל גדול. אני בשוק מהמדינה הזו. היו מעדיפים שנלך, נחתום על אבטלה ונהיה להם לנטל. אבל למה לקבל ביטוח לאומי אם אפשר לעבוד? יש לנו הזמנות. יש פה נשים שכל חייהן ישבו ותפרו מאחורי המכונה ומעבר לזה אין להן כלום. כואב הלב".

"כל היישוב צוחק עלינו, שאנחנו עובדות בחינם"

"מה בדיוק עוד כתבה תעזור? עוד פרסום? אנחנו סתם עוד סיפור לחדשות. התאיישנו, ובגדול", אומרת איווניה. "שמונה שנים אני במתפרה וכל שנה-שנתיים איום הסגירה מתעורר מחדש. כולם בדילמה - לעזוב או להמשיך, אבל כמה אפשר לחיות בלי כסף? במכולת כבר לא נותנים לי לרשום. רציתי שלפחות יהיה לחם, חלב, ביצים - אבל כבר אין לי איך לשלם ואני לא יודעת איפה לקנות". בסיום השיחה היא כבר פורצת בבכי.

כמוה, גם מרגלית אלגנייב (44), נשואה ואם לארבעה ילדים, לא מפסיקה לבכות. "הבטיחו לנו שתהיה עבודה, ובאמת היתה עבודה, אבל הכסף שהרווחנו הלך לחובות של המפעל. אני כבר במינוס גדול, אבל אני לא לבד פה. יש אם חד הורית שחזר לה צ'ק של 1,000 שקלים. יש בנות שלא שילמו חשבונות חשמל ונמצאות גם לפני ניתוקי מים. אני יושבת ובוכה, בדיכאון. זה עצוב לעבוד בלי משכורת. כל היישוב צוחק עלינו, שאנחנו ממשיכות לעבוד בחינם".

"המקום לא מרוויח, הם בקושי מתקיימים"

חלק מהעובדות, ובהן אלגנייב, מקוות שאולי מההסתדרות תגיע הישועה. יוסי הובר, יו"ר מרחב נגב מרכזי בהסתדרות,

אומר ל-ynet כי לדעתו למפעל אין מאיפה להתקיים: "בשבוע הבא נעשה ישיבה במפעל, אבל לפעמים אי אפשר להוציא מים מאבן. ייתכן שייאלצו לסגור והבנות יילכו לאבטלה. המקום אינו מרוויח. הם בקושי מתקיימים".

לנוכח הפסימיות שמגלה נציג ההסתדרות, קשה להבין כיצד התופרות ממשיכות להגיע כמעט מדי יום לעבודה, בעיקר על רקע העובדה שרבות מהן לא מאמינות שהמפעל ישרוד. "הסתדרנו פעם, היום כבר אי אפשר להסתדר", מסכמת מרים, אחת העובדות.

ראש מועצת מצפה רמון, פלורה שושן, אמרה כי הרשות ביקשה ממשרד הפנים למצוא פתרון לבעיית הארנונה. "המגמה היא לסייע", היא מסבירה. בינתיים כולם מחכים - העובדות למשכורות, ואילו המתפרה למציל.