לעשן בקצב הג'אז

לא בכדי בחרו בהוצאת "עם עובד" לצטט אמירה של הרי מתיוס על גבי העטיפה האחורית של ספרו "סיגריות": "מה שחשוב בכתיבה, כמו במוזיקה, הוא מה שקורה בין המילים (ובין התווים); התנועה היא מה שחשוב, ולאו דווקא הדברים הנאמרים".

אין כל ספק כי בספר זה יישם מתיוס את משנתו בצורה מבריקה: הקריאה ברומן דומה להאזנה למוזיקת ג'אז: המבנה מורכב ומתוחכם, הקצב מסחרר ולעתים נדמה כי מתיוס אלתר כאוות נפשו, וכל המרכיבים הללו שלובים יחד בהרמוניה יוצאת מן-הכלל.

קריאה כמו להאזין לג'אז (צילום: IndexOpen)

השפה משמשת את מתיוס ככלי נגינה אשר באמצעותה הוא יוצר מקצב דינמי בנרטיב הפתלתל, ומתוך כך מתקבלת תנועה סוחפת וסוערת, שאינה משאירה לקוראים ברירה אלא להצטרף למחול ספרותי פרוע.

"סיגריות" איננו רומן בעל קו עלילתי אחיד, כי אם אסופה של עלילות משנה קצרצרות הפזורות לכל אורכו, לעתים נפגשות, לעתים מקבילות, ודומה כי לתוכנן (מרהיב ככל שיהיה), אין ערך של ממש, אלא רק לאותה תנועה הסובבת אותן. והתרגום המצוין של משה רון המצליח ללכוד הן את האווירה והן את הקצב בעברית יפה, קולחת ועשירה.

חמישה-עשר פרקים יש ב"סיגריות", ובכל אחד מהם ישנה התמקדות במערכת-יחסים אחרת מתוך ארסנל של שלוש-עשרה דמויות עיקריות. מרבית העלילות מתרחשות בין 1962-1963, אך חלקן מתארות התרחשויות בין 1936-1938, או משנות ה-30 ל-60. המיקום: השדרות הגועשות של מנהטן, לצד יישוב שלו בצפון מדינת ניו-יורק.

הטיפוסים הם בני המעמד הבינוני הגבוה; מקבלי ירושות, אמנים, מהמרים, אנשי עסקים מפוקפקים, בעלי גלריות – צעירים ומבוגרים כאחד. הם מוצגים אצל מתיוס כיצורים מסובכים, אגוצנטריים, רגשניים, מניפולטיביים, מלאי תשוקה, מחוסרי-רסן, אמיצים ופחדנים גם יחד.

ומעל לכולם, ניצבת דמותה המסתורית של אליזבת, הנעה בין הנשים והגברים כמוזה בלתי-מושגת, פלרטטנית ומגרה, חופשייה מכבלי העולם. אליזבת מופיעה למעשה גם כשאינה נוכחת, הן בדיבור עליה והן בציור הדיוקן שלה, המחליף בעלים שוב ושוב, והיא כמו נוגעת בכל אחת מהדמויות, זורעת הרס, אך גם מעניקה רגעי חסד יקרים מפז.

החשוב הוא מה שקורה בין המילים

ניתן לפרק את העלילות ברומן לחלקיקים קטנטנים ולדון בכל אחד מהם על-גבי עמודים רבים, שכן כל מערכת-יחסים היא מופת של כתיבה פסיכולוגיסטית הנמסרת בתנופה אלגנטית, שהעומק הרגשי שלה ניכר דווקא בכך שהיא מוצגת על-פני השטח ללא בושה או התנצלות. וכפי שאמר מתיוס בעצמו: החשוב הוא מה שקורה בין המילים, וב"סיגריות" השפה מתפקדת כיריעת בד המכסה על בור ללא תחתית, אליו נשאבות הדמויות אחת אחרי השנייה.

אנו נשאבים בקלות אחר מערכת-היחסים האיומה והמדהימה בין אואן לבתו, פיבי, ומתבוננים בהשתאות כיצד היא פורחת וקמלה לסירוגין; אנו הולכים שולל אחר דמותו ההפכפכה של אלן, מסתוריותה של אליזבת, הקיצוניות המהממת של לואיס והעליבות של פולין – כשלאמיתו של דבר, אנו סובבים במעגל אימה מרהיב ביופיו של בדידות, אלימות, תשוקה ומוות.

היצרים והכוחות החזקים ביותר בעולמנו הם אלו שמניעים את הדמויות והעלילות. אנו כמו צופים במחזה סוריאליסטי, בו הזוגיות, ההורות, האמנות, עולם העסקים והמרחב הנהנתני – כולם כאחד מתפרקים לנגד עינינו, משנים צורה, חוזרים ומתאחדים ושוב מתפרקים.

מתיוס מציג בראוותנות את השקר על כל גווניו, בכל מרחב שהוא, אך לצדו הוא דואג להבליט גם את המקרים בהם האמת היא שמזיזה מהלכים. כל דיכוטומיה אפשרית (אהבה-שנאה, חיים-מוות, לדוגמא) מופיעה הן במבנה השטח שלה והן במבנה העומק, כמייצגת דיכוטומיה זעירה יותר, מצומצמת יותר. ככל שאנו מתעמקים, ככל שמלאכת הפירוק מתקדמת - כך אנו מתקשים להבדיל בין ייצוג למציאות.

האם אליזבת יצור אמיתי?

אליזבת היא הדוגמא המובהקת לכך. כאישה הנעה במרחב המציאות יש לה השפעה אדירה, אך גם הייצוג שלה – הדיוקן – משפיע על הסובבים, וזאת משום שהם מנכסים לו אלמנטים של אליזבת המציאותית. האמנות כסממן של שעתוק מפוררת את הגבולות בין הייצוג והמציאות, עד כי אנו מתקשים לראות באליזבת יצור "אמיתי".

דמותה – כפי שאנו תופסים אותה וכך גם האנשים סביבה – חמקמקה מכיוון שהיא הופכת לייצוג של הייצוג. מהי

האמת ומהו השקר – אין לדעת. מתיוס אינו מניח בידינו תשובות, שכן העולם בו אנו חיים ובו חיות הדמויות בספרו הוא כאוטי, והסערות בו הן הסערות של הנפש האנושית, שאינה אחידה לעולם.

"סיגריות" הוא הרומן הרביעי של מתיוס, והוא מוקדש לזכרו של הסופר ז'ורז' פרק. השניים היו חברים בחוג של סופרים ומתמטיקאים צרפתיים (ברובם) שנקרא "אוליפו". חברי החוג ביקשו ליצור מבנים ספרותיים חדשים מתוך אילוצים של טכניקות כתיבה חדשניות, הנשענות על בעיות מתמטיות או אלגוריתמים.

בחינת הרומן על-פי הכללים ששמו לעצמם חברי החוג דורשת מאמר מקיף יותר, אך יצירתו של מתיוס איננה רק תרגיל מבריק בטכניקות כתיבה, אלא יצירה מהפנטת בעוצמתה, במוזיקליות שבה ובאופן בו היא מחייבת את הקוראים להתמסר לסגנון מרהיב ויוצא-דופן.

"סיגריות" מאת הרי מתיוס, מאנגלית: משה רון, הוצאת "עם עובד", 340 עמודים