צדיק ורע לו: האם אלוהים מתערב ברגעי אסון?
האפשרות שאלוהים מתערב בעולם מעלה בעיות רבות, משום שאם אלוהים משגיח עלינו מלמעלה, כיצד אפשר להסביר ש"צדיק ורע לו ורשע וטוב לו"? צבי ינאי מתחקה אחר דמותו החמקמקה של אלוהים. כתבה שנייה בנושא
האמונה בהשגחה פרטית ובמעורבות אלוהית בעולם, כפי שנאמר ברשימה הראשונה, מטרידה את שלוותו הרציונלית של האתיאיסט, לא רק בשל אינספור הסתירות הפנימיות שהיא נקלעת אליהן, אלא – ובעיקר – מפני שהיא מציגה את מושא תפילותיה כדמות גחמנית, אדישה לגורל מאמיניה ואכזרית מכל עריץ שידעה האנושות.
זוהי דמות הפכפכה, הנוהגת לעתים קרובות – קרובות מדי – בניגוד מוחלט למימרת חז"ל: "צדיק וטוב לו רשע ורע לו".
לקט קצר, אך מייצג, של אמירות ופרשנויות לולייניות מפי שומרי אמוני ישראל מבהיר את סיבת תמהונו של החילוני המודאג.
בשני במרס 2002 אירע פיגוע תופת בשכונת "בית ישראל" בירושלים. בפיגוע נהרגו עשרה חוגגי בר מצווה חרדים, ובכללם אם, אב ושני ילדיהם. הרב ישראל אייכלר, שנדרש לנושא, שטח ב"ידיעות אחרונות" (3.3.2002) את הסברו לקטל: הקב"ה הקדים לשגר לנו רמז באמצעות מכונית תופת שהתפוצצה באותו המקום לפני שנה.
זה היה רק רמז, ולכן איש לא נפגע מההתפוצצות. אבל, הוסיף אייכלר, "לא הסקנו את המסקנות המתבקשות, לא למדנו מספיק תורה ולא שמרנו מספיק על מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, כדי שנזכה לנס נוסף".
די היה בשתי עבירות אלו, לדעת הרב אייכלר, כדי לבטל את הנס ולהצדיק את מותם של עשרה חרדים חפים מפשע. ומשכך נגזר מלמעלה, לא היתה כל חשיבות לפנייתם המקדימה של אנשי השכונה למשטרה בדבר דמויות חשודות המסתובבות ברחובותיה. שכן – הסביר אייכלר – הם לא פנו "לכתובת הנכונה, כי באמת אין בידם שום עצה ותבונה נגד גזירת ה'".
גם הרב רפאל בן פורת, המשגיח הרוחני של אחת הישיבות, ביטא את אמונתו בגזרת גורל ובכוונת מכוון של הקב"ה, שכן "גם אם (החוגגים) היו נשארים בקרית גת, הם היו נהרגים שם". אלא שבפיו היתה נחמה פורתא: "לפחות כאן הם נהרגו על קידוש השם".
האם השואה היא תוכנית אלוהית?
בטבח במומבאי (נובמבר 2008) נרצחו שישה אזרחים תמימים, רובם יהודים חרדים שעשו בהודו בשליחות חב"ד. אלוהים לא שעה לתפילות קרובי משפחתם במהלך המצור, אבל מקרב החרדים הועלתה בכל זאת הוכחה לנס שעשה האל: תמונתו הממוסגרת של הרבי מלובביץ' נמצאה שלמה בין חורבות הבית.עם זאת, היו מי שמסרו מפי הרב שטיינמן, מנהיג הזרם הליטאי, כי מוטב היה לחב"דניקים להתפעל לו התמונה היתה נשברת והאנשים היו ניצלים.
באחד הפיגועים ליד חברון נהרגו ארבעה אזרחים מאחת ההתנחלויות. בהלוויה קונן אחד הרבנים על המכה הקשה שהכה בהם אלוהים. אדם אחר זעק שאלוהים ינקום במרצחים. איש לא קם להצביע על הסתירה בדבריהם, שהרי אם הכל מידי שמיים במי אמור האל לנקום?
נניח לכרוניקה ונעבור לאסונות קשים יותר, ומה לנו אסון קשה יותר מהשואה? אמר הרב יוחנן פריד ("הארץ" 16/6/02): "אולי זה משפט אכזרי מדי, אבל השואה היתה גם כן איזה מטאטא ענק שזירז את העלייה לארץ... כאלו הקדוש ברוך הוא אמר לנו 'די ילדים... שיחקתם במה שרציתם... עכשיו אני אזיז אתכם בכוח לארץ', וכך היה. השואה היתה כריתה של ענף כואבת מאוד... אבל כריתה שהובילה אחריו תזוזה לארץ".
הרב יהודה עמיטל מישיבת "הר ציון" ("הארץ", 10.6.2005) הגיב בחריפות לסוג כזה של אמירות בהציגו שאלה נוקבת: "מיליון וחצי ילדים נרצחו כדי לזרז את היהודים להגיע לארץ?"
סיכום ביניים של ציטוטים אלה מעלה אי אלו מסקנות:
- אם האל כל-יכול, אזי בכוחו לסכל הרג חפים מפשע. משאינו עושה זאת, אין הוא ראוי לתפילה, לא כל שכן להודיה.
- אם אלוהים אימפוטנטי, ולפיכך ידו קצרה מלהושיע, אין הוא ראוי לתפילה אלא לרחמים.
- אם אלוהים אדיש למעשי עוולה, מן הדין שנהיה גם אנו שווי נפש כלפיו.
- אם האל אנונימי, כלומר אינו נמצא בעולם, ממילא אין הוא יכול לשמש כתובת לתפילותיהם של בני האדם.
אלוהים: תופעה ללא הסבר
נכון, העדר הוכחה לקיומו של משהו אינו מעיד על אותו משהו שאינו קיים. מצד שני, תופעה ללא הסבר אינה יכולה לשמש ראיה להשערה כלשהי. מטעם זה, ולא רק מטעם זה, למדע אין מה לומר בסוגיית המעורבות האלוהית בעולם.
המדע עוסק בהרחבת הידע על העולם ולא בהעמקת האמונה במהויות ובכוחות נסתרים שלא ניתן לאושש או להפריך את קיומם. אין פירוש הדבר שלמדע אין עניין בסוגיות המעסיקות את הדת, כגון היווצרות היקום, אלא שהדבר נעשה מזווית שונה, זווית המתירה בניית מודלים תיאורטיים של המציאות, הנדרשים לעמוד בבחינה לוגית ומתמטית, הניתנים לחיזוי, לניסוי ולצפייה ישירה או עקיפה.
בלבו של תהליך ארוך זה מקננת משאלת לב עתיקת היומין בדבר מציאתו של עיקרון אחד, או תיאוריה מקיפה אחת, שיוכל להסביר את כל התופעות ביקום – מהחלקיק הקטן ביותר ועד גרמי השמיים הגדולים ביותר.
משאלת לב זו היא בגדר אמונה, אבל אמונה הכפופה לכללים החמורים של המתודה המדעית. אפשר, אומר הוקינג בספרו האחרון (The Grand Design), שמשאלה זו אינה בת השגה.
אנחנו עשויים לגלות שהמענה לתשובה לא טמון בתיאוריה אחת, אלא במשפחה של תיאוריות משולבות, שכל אחת מהן מתארת היבט אחר של היקום, או גרסה אחת של המציאות.
תגליות מופלאות
האם תאלס איש מילטוס, שהציע לפני 2,500 שנה עיקרון אחד ביסוד כל התופעות בטבע, היה מתאכזב לנוכח תחזית זו? מסופקני. כברת הדרך שעשה המדע במאה השנים האחרונות בתחום הקוסמולוגיה בלבד היא כמעט בלתי נתפסת אפילו בעינינו.
המאה העשרים נפתחה עם עולם בן 500 מיליון שנה וגלקסיה אחת בת מיליון כוכבים, ונחתמה עם יקום בן 14 מיליארד שנה, המכיל מאה מיליארד גלקסיות, שכל אחת מהן מכילה בממוצע מאה מיליארד כוכבים. היקום, שבתחילת המאה הקודמת נחשב נייח ונצחי, התגלה כישות דינמית, שהחלה את דרכה בהתפרצות סוערת ומוסיפה להתפשט במהירות מסחררת מכוח אנרגיה בלתי מזוהה.
זהו עולם המיושב בכוכבי ענק לצד גרמי שמים זעירים (קוואזרים), המפיקים אנרגיה עד פי אלף מכל הכוכבים בגלקסיית שביל החלב. עולם המאוכלס ב"חורים שחורים" שמסתם משתווה למיליארד שמשות, זאת בנוסף על "החומר האפל" שמסתו גדולה פי ארבעה מכל הכוכבים והערפיליות הנתפסים בטלסקופים שלנו.
זהו עולם מופלא מאין כמוהו, שכוכביו מתים בו מיתות שונות ומשונות: חלקם גוועים בלחישה איטית, חלקם מתרסקים בהתפוצצויות אדירות המאירות את הרקיע בעוצמה גדולה מאורה של גלקסיה שלמה, ואגב כך מספקות את חומרי הבניין לכוכבי לכת חדשים וליצירת חיים.
החקירה המדעית: מסע שלעולם לא נגמר
חרף ההתקדמות המדהימה של הידע האנושי במאה השנים האחרונות, דברים רבים עדיין איננו יודעים. חלקם נדע בוודאות, חלקם ספק אם אי-פעם נדע.
ככל שנוקף הזמן, אנו למדים לדעת שחקר האמת (אם אכן קיים מושג כזה במדע) אינו מסע סופי בין שתי תחנות, אלא תהליך שלא נגמר לעולם.
בפרפראזה על דברי קאנט, שהנאורות היא האומץ לדעת, הנאורות היא גם האומץ לדעת שלא נדע אף פעם את האמת הסופית על עצמנו ועל עולמנו. דומני כי מתוך הכרה עמוקה זו אמר הפיזיקאי הדגול ריצ'רד פיינמן את דבריו הבאים: "אינני חייב שתהיה לי תשובה. אינני פוחד לא לדעת דברים, ללכת לאיבוד ביקום המסתורי ללא מטרה, שזו בעצם האמת לאמיתה, ככל שאני יכול להעיד. זה לא מפחיד אותי".
לפנייה לכתב/ת 
