צייר לי כבשה, מר תשובה. אל תשחט אותה
זה לא רע שיש קצת כסף בארנק אם בא לך לקנות קצת לחם וגבינה. אבל כשהרצון להרוויח עוד ועוד כסף הופך לאובססיה עיוורת, מתגלים לעין הדברים העצובים ביותר בעולם כולו
השולחנות בחדר האוכל של המלון באנטליה כמעט כרעו מרוב עומס. שורות שורות, עמוסים ומלאים בכל טוב הארץ. ואנחנו אכלנו. כל ארוחה אנחנו אכלנו. הרגשנו חזירים ואכלנו.
אחר כך שכרנו ג'יפ ונסענו לנהר הקופורולו. כיום יש לאורכו תחנות של רפטינג ותחנות תיירות, אך רק לפני חמש-עשרה שנים היה האזור ריק ושומם. נסענו לאורך גדות הנהר והגענו למסעדונת-קטנטונת, שהייתה עשויה משטח עץ, בנוי על גזע עץ מכופף מעל המים, ומבעד לרווחים בין לוחות העץ זרמו המים הגועשים של הנהר. שם קיבלנו לאכול לחם שנאפה במקום, גבינה, זיתים וכד מים.
הארוחה הזאת, הלחם והגבינה, מעל לנהר שזורם מתחת, הייתה הארוחה הכי טעימה שאכלנו בטורקיה. הרבה יותר טעימה מהררי המזון במסעדת המלון.
כשאני חושבת על יצחק תשובה ועל חבריו, אני נזכרת בארוחה ההיא.
לכמה כסף כבר אדם זקוק? מה יעשה תשובה בהררי הממון שהוא מרוויח, ובכסף שהוא רוצה להרוויח בנוסף לזה? נעזוב לרגע את ההסכמים שיש לו עם המדינה. נעזוב לרגע את הצד המשפטי. ניצמד לשאלה: בשביל מה?
מה ייצא לך מהמיליארדים האלה? אני מבינה שכבר יש לך בית, יש מכונית, יש מטוס פרטי. יש גם כסף למשכנתא עבור עשרים הדורות שיבואו אחרייך. אז בשביל מה אתה צריך כל-כך, כל-כך הרבה כסף?
האם אתה מתכוון לרפד את המזרנים שלך בזהב? להזמין לעצמך סט של שיניים עשויות מיהלומים? אולי לנסוע לחוץ-לארץ בשני מטוסים נפרדים - לשים כל רגל במטוס אחר? או לאכול מהיום והלאה אך ורק קוויאר ופטריות כמהין? למשל, אולי, לרכוש תיאטרון ולשבת באולם ולצפות סולו בהצגות, בלי שאף אחד ישתעל לידך?
אני מניחה שלכך כבר יש לך מספיק כסף, ובטח גם נשאר קצת עודף. אז בשביל מה החזירות? בשביל מה עוד?
אז נניח שמר תשובה וכל הנציגים שלו שמתראיינים בתקשורת צודקים. הרי יש חוזים, יש הסכמים וצריך לכבד אותם. ונניח שזה לא נכון שבמשך שנים הם טירפדו כל מהלך שהיה אמור לשנות במקצת את האחוזים ולעשות אותם יותר הגיוניים.
ונניח שאם החוזים האלה ישונו בדיעבד אכן ייגרם נזק עצום: המשקיעים זרים לא יבואו לבוא להשקיע בארץ. ונניח שזה - טובת המדינה - מה שבאמת מעניין את מר תשובה ואת חבריו, החשש שמא היא תתרוקן חלילה מהמשקיעים הזרים.
ונניח שמבחינה חוקית, משפטית, מוסרית וציבורית, תשובה וחבורתו צודקים במיליון אחוז.
עדיין נשאלת השאלה: בשביל מה הם צריכים את כל העושר האגדי הזה? מה הם יעשו בו? יעבירו את הלילות במרתף, ויספרו את הכסף שוב ושוב? הרי לפי הפרסומים, גם אם הם יקבלו רק עשרה אחוז מהעושר שטמון אי שם, בלב ים, הרי שמדובר על סכומים שאם נפרוט אותם לשטרות, נוכל להקיף בהם את כדור הארץ
הכסף שיש לאדם, לכל אדם, הוא אינו ערך בפני עצמו. הוא האמצעי. תמורתו יכול אדם לקנות לעצמו דברים שיעשו אותו מאושר יותר, שמח יותר, בריא יותר. השאיפה להיות בעליהם של סכומי עתק, במידה כזו שהמחזיק בהם כבר לא מסוגל להשתמש אפילו בחלק קטן מהם, נובעת מכך שהכסף כבר הפסיק להיות אמצעי להשגת דברים - הוא הפך למטרה בפני עצמו.
מר תשובה, שיש לו כל הכסף שבעולם, יושב שעות בוועדות הכנסת, ומנסה לשכנע את החברים להשאיר בידו עוד יותר כסף.
אך מר תשובה היקר, הדבר שחסר לך באמת, שאותו לא תוכל לרכוש בעד כל ההון שבעולם, הוא זמן.
האם לא כדאי לך, כאדם פרטי, לעשות בזמנך הפרטי דברים טובים יותר מאשר לבלות בישיבות משעממות?
האם לא היה טוב יותר אילו היית, באופן אישי, מקדיש את הזמן הפרטי שלך לקריאת ספר טוב? "הנסיך הקטן", למשל?
בספר, מתואר כיצד לנסיך הקטן הוצעה גלולה שמרווה את הצימאון - וחוסכת את הזמן שמתבזבז בשתיית מים. אמרו לו, לנסיך: אם תבלע את הגלולה פעם בשבוע, תוכל לחסוך הרבה זמן. יוותרו לך חמישים ושלוש דקות נוספות בשבוע.
השתאה הנסיך הקטן, חשב, וענה: אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות נוספות בשבוע, הייתי מקדיש אותך כדי ללכת בנחת אל המעיין ומרווה בו את צמאוני בלגימת מים חיים.
החברים שלך, מר תשובה, אלה שיש להם זיכיונות כרייה בים המלח, כבר הרוויחו מכריית הפוספטים בחמדת הטבע הזו כמויות כסף אדירות. כל החמולה שלהם לא תספיק לבזבז אותן אפילו אם יתאמצו במיוחד.
בשביל מה הם ממשיכים לכרות שם? כדי להרוויח עוד ועוד כסף? האם לא שווה להם להותיר אפילו מעט ממה שעוד נותר בים המלח? ואם לא בשביל העם והמדינה, ולא בשביל העולם - אז עבור עצמם: האם הם לא ירצו מדי פעם לגשת בנחת ולצוף על פני המים, אולי בחוף פרטי שירכשו לעצמם?
מר תשובה ושכמותו, במרדפם אחרי הכסף, לא יפסעו בנחת אל המעיין כדי לרוות. צמאונם מתבטא בטירוף התיעוש, ואת כל הפסולת שבדרך - הם משליכים לטבע. הרי זה יקר מדי לטהר את הפסולת לפני שמשליכים אותה לנחלים.
במאמץ להתעשר כמה שיותר, הם מחרבים את כל המעיינות, את הנחלים ואת מעט פינות החמד שעוד נותרו לנו. אלה המקומות שאליהם אנשים פחות תאבי-בצע מהם היו שמחים ללכת בנחת ולרוות בהם. אולי ליהנות שם ממעט לחם טרי וגבינה.
עדנה קנטי, מספרת סיפורים
לפנייה לכתב/ת 
