הכורים בצ'ילה, עוף החול הציוני
רק אזרחי מדינה כצ'ילה, שידעה תקופות חשוכות בעברה, הצליחו לשמור על אופטימיות גם ברגעים של משבר לאומי. כדאי שנלמד מהכורים שחולצו מהתופת שיעור או שניים בשמירה על הבנה, שיתוף ועזרה לזולת
33 אנשים לכודים בבטן האדמה במשך 69 יום. הם מצליחים לתמוך אחד בשני, לכבד ולשמור איש על רעהו, לקבל מרות ולהסתכל יחד אל עבר המטרה המשותפת. לטפח גאוות יחידה, לשתף ולקיים ערכי קהילה.
בזכות כל אותם ערכים ופעולות הם יוצאים מבטן האדמה, בריאים ושלמים. נשלפים מן התופת בחזרה אל החיים בעזרת קפסולת "עוף החול" המשוכללת. הכינוי שדבק בכלוב המתכתי הוא מיתי, ולא לחינם.
כל מה שיכול היה להיהפך בקלות למקרה "בעל זבוב" או להתאים לתפיסתו של סארטר לפיה הגיהנום הוא הזולת, הפך לסיפור מרגש ואמיתי, סיפורה של רוחו העזה של האנוש.
מאות מיליוני בני אדם צפו בחילוצם של הכורים האלה, שהוכיחו שוב כי קבוצות הרוצות לשרוד בתנאים קשים מחויבות לסולידריות. עם זאת, רבים מאותם צופים חיים בעולם שמקדש את האינדיבידואל והאישי, ומעדיף את ה"אני" על פני החברתי. רבים מהם חיים בתרבות הפייסבוק: "מה אני חושב, מה אני אוהב, תראו אותי"; מבחינתם, הצעת חברות שכרוך בשליחת מייל.
מי שהתבונן בעיניים בוחנות בשידורים שתיעדו את חיי הכורים מתחת לאדמה, ואת חילוצם בסופו של דבר, ראה מערכת יחסים אחרת בין בני האדם. היה זה עולם שבו הדאגה לזולת היא ערך שווה לדאגה ל"עצמי", ושבו התמיכה והסיוע הכרחיים כדי להמשיך ולהתקיים. עולם זה, פעם, לפני שנים רבות, היה נחלתה של החברה הישראלית. בזכותו קמה מדינת ישראל והצליחה לשרוד.
כישראלים, המשכנו להתקיים כאן בזכות אותה סולידריות חברתית, ובזכות המרקם העדין של הכבוד ההדדי ששרר כאן. היו אלה המטרה המשותפת ותחושת האיום החיצוני שגרמו לנו להתאחד כעם וכחברה מלוכדים.
רק בשל יכולתנו לגשר על פערים ולהיצמד למשותף, הצלחנו במשימה. יש לזכור, עם זאת, כי היו אלה ימים שבהם לא עמדה לחובתנו מידת כעס כפי שיש בנו היום.
למרבה הצער, כיום התמונה שונה. מעולם לא היינו כל כך שבטיים כמו בימים אלה. הייתה לנו, אז, מטרה משותפת: להקים מדינה - ולשמור עליה. כעת אנחנו מתפוררים מדי יום ויומו.
הכורים הצ'יליאנים התנהגו כקבוצה מגובשת למופת, ואין פלא. הם בניו של עם שהצליח להדיח מעליו רודן אכזר כפינושה, ולשים קץ לשלטון דיקטטורי של שנים רבות. רק עם שידע כזו מידה של כאב וסבל יכול להוציא מקרבו קבוצה כה אמיצה. זהו עם שהצליח לשקם את עצמו לאחר שנים של סבל, ועם שהבין שרק ה"ביחד" יכול לנצח, גם את האפלים שבמשטרים.
ניכר כי העם היושב בצ'ילה מבין את מה שאנחנו כמעט וכבר שכחנו. היום, יותר מתמיד, מוטב כי ניזכר שיש עוד סיכוי לפיוס והשלמה בחברה הישראלית, אך רק אם נדע להעריך את מה שיש לנו בידיים, ונתחיל להאמין מחדש. עלינו לזכור כי החברה הישראלית קיימה, ויכולה לקיים בתוכה סולידריות אמיתית ותומכת כשהיא רוצה, כפי שעשתה בעתות של מצוקה.
בשעות משבר אנו מגלים פתאום שהשד אינו נורא כל כך, ושאנחנו עדיין קיימים וחזקים כקבוצה, בדיוק כפי שגילו אותם כורים. הם האמינו שיש אור בקצה המנהרה. הם האמינו בעצמם - והאמינו במנהיגים שיחלצו אותם בשלום.
ראוי שנלמד משהו מהם, ושנעצור לרגע, ובתור התחלה נתחיל לתת אמון גם באחרים - אבל גם בעצמנו.
זוהי נקודת המוצא הבסיסית ממנה נחזור לטפח גאוות יחידה. יש לזכור כי שאין עם זולת ישראל שהצליח להקים בכל כך מעט זמן, מדינה כל כך מפותחת, ומתקדמת. קמנו מתוך התופת כמו עוף החול, ומתוכה יצאנו אל העשייה, אל היצירה ואל הבנייה.
כעת זו הזדמנות לשחזר את הערכים שהיו ברורים מאליו באותם ימים של קום המדינה. הערך הבסיסי שעליו נשען הכל הוא כבוד הדדי, ועלינו ליישמו ולהתבונן בכל אחד ואחד מאתנו כשווה וכראוי. לא נבוז עוד למי שחושב אחרת מאתנו; לא נזלזל במי שבוחר לחיות את חייו באופן שונה.
אם נפנים שהחברה אינה חייבת להיות הומוגנית, נוכל לחיות ביחד למרות השונות ועל אף המחלוקות הנובעות ממנה.
אולם, עלינו לחזק את עמודי התווך העומדים בבסיס החברה היהודית בישראל: שמירה על ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק - וחיזוק הזהות היהודית הייחודית שלנו כעם. זוהי מהות הקהילה: תמיכה, שיתוף וחובת ההקפדה על הקווים האדומים.
מטרתנו כחברה היא לשרוד כאן עוד שנים רבות. על אף הקשיים והבעיות אנחנו רוצים להמשיך להתקיים, ובזכות סיפורם של 33 הכורים בצ'ילה, הוכח לנו כי הדבר אפשרי.
הייתה זו קבוצה מגובשת ומאוחדת ברוחה של בני אדם שלא ויתרו על תקוותם ולו לרגע אחד. בכך, הם הגשימו חזון ציוני לדוגמה ולמופת.
עליזה גרשון, מנכ"לית "צו פיוס "
לפנייה לכתב/ת 
