במדינת המתכנתים
"סקרנות ותאוות ידע הן ליקויים מולדים, והנגוע בהן יגיע לחוג למקרא בין שיתוגמל כלכלית ובין שלא". באוניברסיטאות מדווחים על מחסור בסטודנטים להוראת תנ"ך, אסף וול סבור שחברה בריאה לא יכולה להתבסס רק על מתכנתים ועורכי דין
"תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א' ט"ו)
מעטים מעוניינים ללמד תנ"ך ולא לחינם. כדי להבין את הטקסט התנ"כי נדרש ידע רב בארכיאולוגיה, בהיסטוריה, בשפות שמיות כאכדית, אוגריתית וארמית ואפילו בגרמנית. בנוסף קיימת בעית השכר נמוך והתדמית הנמוכה מזו של חוטבי עצים. אך נדמה כי ההתנגדות הגדולה למקצוע נמצאת דווקא בטיעון התכליתיות: "כאילו, מה עושים עם זה"?
שאלה זו מזכירה לי פתגם ערבי ידוע התוהה: "מה מבינים החמורים במעדנים"? הגישה התכליתנית, שבה כל השקעת זמן ייעודה להניב תשואה חפוזה, קנתה שביתה בחברתנו. מי שבקי בדברי ימי ההיסטוריה, ואין רבים כאלו, שכן ההיסטוריה נמנית עם מדעי הרוח, מבין גם מדוע.
אתונה הקלסית, שבה התכליתיות או ה"פרקסיס", היתה מילה מגונה לחלוטין, הגיעה למעמד של אימפריה צבאית ותרבותית. למעשה לא ידוע על חברה כל כך קטנה שהשפיעה על תרבות העולם המערבי בצורה כה דרמטית. כיצד קרה הדבר דווקא בעיר-מדינה שהתעניינותם של אזרחיה נגעה בעיקר להבלים כפילוסופיה, אולימפיאדות, פיסול, תיאטרון ושאר עניינים שברוח?
כדי להתקדם חברה זקוקה למינון מסוים של פרטים הנושאים שתי תכונות: ביקורתיות וסקרנות. היתר יכולים להיות מהנדסים ורואי חשבון. תכונות אלו נבנות מתוך מדעי הרוח והשפעתן חיונית לטווח הרחוק. איש מקצוע, טוב ככל שיהיה, אם לא ניחן בסקרנות, לא יוכל להמציא ולגלות דבר. חברה בריאה אינה יכולה להתבסס רק על מתכנתים ועל עורכי-דין.
ניתן להבין זאת לגבי פילוסופיה של המדע. אך מה עניין שינון פסוקים מתוך "שיר השירים" לקידמה? ובכן, היצירה התנ"כית היא פסגת היצירה של הלשון העברית. מי שנחשף מגיל צעיר לסאגות המשפחתיות-הפוליטיות ולעושר הלשוני העצום שבמקרא יוכל להביע את עצמו בצורה טובה, להבין מטבעות לשון, להיות מתוחכם יותר ורהוט קצת מעבר לרמת ניסוח טוקבק. מי שעיין למשל בנאומי ישעיהו יתקשה להתפעל מרטוריקנים כבובליל.
ברור לי שאיני משכנע איש. בעולמנו החושך הוא אור, המר הוא מתוק והעילגות היא נכס. אני קורא את התגובות ומחייך. הטענה כי התנ"ך הוא ספר פרימיטיבי "של הדתיים" עולה בהן לא פעם. אך למעשה הטקסט התנ"כי הוא אויבם הגדול ביותר של ספסרי הדת. סיפוריו מציגים בצורה בלתי אמצעית באיזה עיוות מוסרי ותרבותי חיים מאמיני דורנו מול המציאות התנ"כית.
יתרה מזאת, איני משוכנע כי ביכולתו של אדם מאמין להבין בכלל את סיפורי התנ"ך לעומקם. האירוטיקה, התככים ומעשי הרצח אינם יכולים להתיישב על דעתו, והוא זקוק לפרשנים שיסלפו עבורו את הטקסט. זאת כדי שיתאימו לתפיסת העולם הצדקנית שאליה הגיעה היהדות בת זמננו. מאידך גיסא, אדם שזכה לחינוך יעיל, בעל בסיס איתן בפילוסופיה, מקרא והיסטוריה, יהיה טרף קל הרבה פחות למחזירים בתשובה ולשאר זכייני האל.
מי שטוען כי התנ"ך הוא טקסט מיושן ופרימיטיבי לועג לעצמו. הרי סיפוריו הם שיקוף מן העבר של המתרחש בעולמנו כיום. שליטים מושחתים, קנאה בין אחים, תאוות שררה ושירי אהבה שעידן רייכל יכול לצטט מהם (בכישרון). אין חדש תחת השמש, רק המדיה השתנתה. מדיו על קלף לדפי אינטרנט ולנתבים אלחוטיים.
איני מנסה לשכנע איש להירשם לחוג למקרא או לפקולטה למדעי הרוח. מי שמעוניין להטיל בעצמו מום אינטלקטואלי, שייערב לו. סקרנות ותאוות ידע הן ליקויים מולדים, והנגוע בהן יגיע אל ספריית האוניברסיטה בין שיתוגמל כלכלית ובין שלא.
ואולי בכל זאת קיימת דרך להנגיש את המקרא להמונים. מדובר באפשרות זולה שאינה צורכת משאבים או אפילו מחשבה יתרה. כל שנדרש הוא אולי להמתין לעונה הבאה, וללהק לבית "האח הגדול" מורה לתנ"ך.
תנ"ך? לא תודה. סטודנטים פותחים שנה
צילום: אלעד גרשגורן
מומלצים
