יום השנה להכללות

עבור רבים מאוד בציבור הדתי-לאומי, אל הכאב ביום הזיכרון לרצח רבין מצטרפת תחושת צריבה נוספת: אצל חלק מדוברי השמאל הפך היום הלאומי לאייקון של רדיפת מתנחלים, בהקשר המצומצם, ורדיפת הציונות הדתית בכללותה, בהקשר הרחב. והפעם, לקראת יום השנה ה-15 לרצח, זה פרח סביב הבקשה לזיכויה בדיעבד של מרגלית הר-שפי.

• פרשת הר-שפי "באור אחר"
  

בשנים שלאחר רצח רבין צמחה ועלתה ספרות-עיון-כאילו-מחקרית, שהתאפיינה במגמה נרחבת של הכללות. תקצר היריעה מלפרט את כל הדוגמאות הפרושות לאורכה ולרוחבה של התקשורת, אבל הנה כמה דברים מספרי עיון האמורים, שלפחות למראית עין אמורים להיות מחויבים לתיאור מדויק של המציאות.

כך למשל כתבה צביה גרינפלד בספרה "הם מפחדים": "רצח רבין היה... מעין אקט סמלי של מרד נגד המערכות הקיימות... העובדה שהרוצח היה תלמיד של אוניברסיטה דתית יוקרתית... מעידה היטב על כך שהרצח לא ביטא הלכי הרוח של שוליים סהרוריים, אלא את כעסה של האליטה החדשה על כך שהאליטות הישנות לא מתייחסות אליה ברצינות הראויה... דרכם של הדתיים הלאומיים להכרה מחודשת בכוחם ובעוצמתם הרוחנית התנגשה אפוא בהוויה חילונית-מודרנית הזרה להם כליל, והסתיימה ברצח".

התנגשות עם "הוויה החילונית הזרה כליל"? הוויה זו מדירה שינה ממחנכים ציונים-דתיים מסוימים, שחלק ניכר ממאמציהם מופנה למטרה המוגדרת של הרחקת בני הנוער מאותה הוויה זרה לחלוטין, שלהערכתם דווקא מהווה חלק משמעותי מהחיים הציוניים-הדתיים.

עד היכן מגיעה ההבנה של המציאות הציונית-דתית המגוונת אצל הכותבת, ניתן לראות מהתיאור המדהים הבא: "כיום אין כמעט כינוס ציבורי או משפחתי בקרב החברה הדתית-לאומית שבו לא נאמרים דברים על בית המקדש ועל השאיפה והחובה לקומם אותו מהריסותיו". אז אם אתם ציונים-דתיים ובכינוס המשפחתי האחרון, או הלפני האחרון, לא הזכרתם את חובת הקמת המקדש - כנראה שמשהו אצלכם לא בסדר. אצלכם ואצל עוד רבים אחרים.

ועוד דוגמאות

ספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח" כתב כי "חוגים ציוניים דתיים רבים שינו את התפילה לשלום המדינה" וכי "היו לא מעטים שהוסיפו קללה לממשלה". הוא ממשיך ואומר כי "הכרזת המרד... הופעלה על ידי חלק ניכר מהציבור". זו כבר טכניקה מעט מתוחכמת יותר מההכללה הפשטנית של גרינפילד. כאן מוגשים לקורא המונחים "רבים", "לא מעטים" ו"חלק ניכר" - ועכשיו לך תדע אם מדובר במיעוט גדול במקרה הטוב, או ברוב הציבור במקרה הגרוע יותר.

ערב ההתנתקות סיימו עקיבא אלדר ועדית זרטל את ספרם "אדוני הארץ" באמירה החד-משמעית ש"שדי ההסתה חזרו לרקד כמו בימי רצח רבין ו"טשטשו את הקווים בין מרכז לפריפריה, בין מתונים לשוליים מטורפים, וגרפו את חברת המתנחלים כולה".

אין להתפלא שבדו"ח ארגון קשב על תפקוד אמצעי התקשורת בהתנתקות נאמר כי הם "שידרו מסרים מבהילים ובלתי מבוססים על סכנה למלחמת אחים... תסריטי האימה האלה, שלא התממשו בסופו של דבר, כבשו את הכותרות. הם סיפרו על מאבק מזוין, על דריכות שיא במערכת הביטחון, ועל האפשרות למלחמת אזרחים של ממש... (הדבר) העצים את תדמית המתנחלים כקבוצה אלימה ומסוכנת".

הכל כלול

והשנה, אריאנה מלמד היא נציגת תורת ההכללות. בקריאות לזכות את מרגלית הר-שפי היא רואה "סימפטום לצרה חמורה בהרבה. חמורה אפילו מרצח רבין". לא פחות ולא יותר. ומהי אותה צרה? "בציבורים גדולים מאד במחנה הדתי, בלי הבדלי ניואנסים מיוחדים בין חרדים לבין סרוגים, בין ציונות דתית לבין סאטמרים, מערכת המשפט נחשבת לאויבת גדולה שיש לעשות הכל כדי להילחם בה: לכפור בסמכותה, לא לבצע את פסקי הדין שלה, לקעקע

את הלגיטימיות שלה, ליצור התנגדות פאסיבית, אקטיבית וציבורית לפסיקותיה".

בהכללה מופרכת כזו של ציונים דתיים וסאטמרים יחדיו עדיין לא נתקלתי מעודי. מזה שנים רבות קיימים עשרות מחקרים המצביעים על כך שהציונות הדתית מגוונת מאוד. ברובם המכריע, הציונים הדתיים רחוקים מהפונדמנטליזם המיוחס להם וממושגי הקיצוניות שבאמצעותם הם מתוארים. ההוויה הישראלית, על כלל מרכיביה החילונים לא רק מוכרת להם, אלא הם אף חיים על-פיה. כך גם הופנמו בקרבם כל ערכי הדמוקרטיה, שכביכול רחוקים מהם.

אבל זה לא מה שיפריע לחלק מהכותבים לחזור ולשנן את התזה בדבר ציונים-דתיים שהם, בהכללה, משיחיים, פונדמנטליסטים, קיצוניים לאומניים ועוד כהנה וכהנה תכונות המנותקות לחלוטין מהמציאות, אבל ממשיכות, לצערנו, לפרוח סביב יום השנה לרצח רבין ז"ל.

פרופ' אשר כהן הוא חבר המחלקה למדעי המדינה באונ' בר-אילן