ישבנים קוראים שירה

מי כאן הברברי

"אני רוצה להקדיש את חיי ליצירה של אמנות מקורית, אמיתית ופורצת דרך", כתב בוב גוצ'יונה לחבר טוב כשהשניים היו צעירים, והרבה לפני שהמציא את יצירת הפורנוגרפיה פורצת הדרך שלו, "פנטהאוז". אתמול (ד') הוא מת, וזה הזמן להיזכר בעידן בו הפורנו היה רך והרווחים היו עצומים.

גוצ'יונה ופאר יצירתו. לפני עידן הפורנו בחינם (צילום: AP)

תרומתו של גוצ'יונה לתרבות המיינסטרים האמריקנית מתמצה בהענקת לגיטימציה ציבורית לתצלומי תקריב של אברי מין נשיים ומאוחר יותר גם גבריים, ומאוחר יותר גם משגלים של ממש, והכל בעטיפה מכובדת-לכאורה ובנייר כרומו יקר.

במתחם שבין "פלייבוי" והווזלין המרוח על העדשות לבין "האסלר" וההארד-קור המגורען של צילומיו, "פנטהאוז" פסע מאז 1965 על חבל דק: מצד אחד, קריצה גדולה לחובבי החומר הקשה יותר. מצד שני, תוכן חדשותי ותרבותי לצבועים ולחסודים שבקוראים, שיכלו לשקר בחן ולומר שהם צורכים את "פנטהאוז" בגלל כתבות העומק שלו.

בין לבין, התגאה גוצ'יונה בהכנסות שעלו על חצי מיליארד דולר ובהשקעות של בנקים רציניים ושמרנים לגמרי במיזם שלו. אבל עוד לפני שגוצ'יונה מת, "פנטהאוז" כבר היה גוויה כלכלית: האם התקדמנו מאוד בנאורותנו ובליברליות שלנו בעידן הכל-הולך ב-$19.95 לחודש, או בגרסה הישראלית המעדיפה פורנו קשה בחינם? והאם צריך לזכור את "פנטהאוז" כתועבה גדולה, או אולי בעצם כמחסום האחרון מפני הברברים, הלא הם אינספור אתרי הפורנו ברשת - והצרכנים שלהם?

התפלוּת של עוז

דיתה שכבה עם חבר טוב

של ריקו, גיגי בן גל, התעצבנה כשקרא

לזיון משגל. הגעיל אותה שאחרי זה שאל

כמה נהנתה על סולם שבין אפס למאה. על כל דבר

היתה לו דעה. התחיל לברבר שאורגזמה נשית

פחות גופנית ויותר רגשית. אחר כך גילה

יתוש שמן על הכתף שלה. מעך, ניקה רשרש בַּמקומון,

ונרדם על הגב. זרועותיו לָרוחב בצורת צלב.

לא השאיר לה מקום לשכב. גם הזין שלו הצטמק

ונרדם ועליו יתוש: נקמת דם.

התקלחה. הסתרקה. שמה טי שירט שחורה שריקו שכח

אצלה במגרה. פחות או יותר. רגשית. גופנית.

סקסית. בולשיט. חושנית. מינית.

יום ולילה דעות. זה לא. זה כן. מה שנמעך

אין איך לתקן. צריך לראות מה שלום הזקן.

ועכשיו השאלות: אם עמוס עוז לא היה חתום על הטקסט הזה, הייתם מוצאים בו עניין, כחובבי שירה? והאם באמת מצבו של הפסטיבל הזה מצריך לקדם אותו באמצעות הקטע התפל הזה? והאם באמת יועיל הקטע, ונוכחותו של עוז שקורא אותה, ליוקרתו האמיתית או המדומה של הפסטיבל?

נשאר רק הסטריאוטיפ

סטריאוטיפים גזעניים לא מצחיקים אותי. אבל כשמדובר בפארודיה מאוד מודעת לעצמה על סטריאוטיפים כאלה, אי אפשר שלא לחייך. זה קורה בפרסומת החדשה של HOT, בה תמצאו גרוזיני עילג, מכוער, שתום עין ומעוטר בשן זהב, פרימיטיבי, כוחני ומדבר עברית איומה ונוראה: "בת שלי קטן יושן עם חבר שלך גדול", הוא אומר, והקאסט הנוצץ של הפרסומת, שכולל כוכבים מ"עספור", "נבלות" ו"הבורר" גם יחד, מוצא את עצמו נגרר למין "חתונה מאוחרת" בגלל הגרוזיני.

הפרסומת של HOT. מצחיקה, אבל אפקטיבית? (צילום באדיבות HOT)

זה מצחיק. אבל האם זה באמת אפקטיבי? כמה מהצופים יזכרו את שן הזהב, וכמה מהם יזכרו שכל העסק נועד לקדם תוכנית להתחבר לכבלים, בלי התחייבות לכל החיים, או ל-36 חודשים?