המהפכה שלא תהפוך כלום

בכותרת ראשית של "ידיעות אחרונות" התבשרנו השבוע על מהפך בהוראה בבתי הספר: הביקוש למקצוע גדל מאוד, הציון הפסיכומטרי של המתקבלים לסמינרי ההוראה עלה מאוד, ועלה גם מספר המורים-גברים החוזרים אל המקצוע.

יפה. טוב בהחלט שמוזרם דם חדש לתחום, טוב שיוקרת המקצוע עולה וטוב שבעיות המשמעת יפחתו אולי מעט בזכות הנוכחות הגברית המוגברת. אבל כל זה לא יתקן את השכלת התלמידים. ממש לא.

הרי ראינו כבר בכתבות פה ושם מורים רבי-מוטיבציה היושבים במרתונים עם תלמידיהם ומצליחים להעלות בצורה דרמטית את ציוניהם בבגרות. נו, אז מה? מעבר לעלייה - החשובה אמנם - בדימוי העצמי - כמה באמת החכים תלמיד שסיים בגרות בציונים טובים? הוא עדיין יודע מעט מאוד עברית, מעט מאוד תנ"ך, מעט מאוד היסטוריה, מעט מאוד אזרחות. ויש לו גם מעט מאוד ידע וסקרנות אינטלקטואלית.

עיקר הבעיה הוא בחומרי הבגרות הגרועים מיסודם והמשעממים מיסודם. אז מורה עם מוטיבציה ופסיכומטרי גבוה אולי יצליח יותר לשכנע את תלמידיו לדחוס למוחם את הטקסטים התפלים ואת המתמטיקה המיותרת מבחינת רובם - אבל כמה זה באמת תרם להשכלתם? כלום.

לפני כשנה, ביולי 2009, זומנתי לפגישה עם שר החינוך גדעון סער, בעקבות כתבה מהדהדת שפרסמתי במוסף "הארץ" על חוויותי כמורה לתנ"ך בתיכון. בפגישתנו עדכנתי את השר בין השאר בבעיית ההוראה הכי בסיסית שקיימת היום במערכת החינוך - הוראת הקריאה והכתיבה.

סיפרתי לו שאין כמעט תלמיד חילוני אחד בארץ, ביסודי או בתיכון, המסוגל להקריא בלי שגיאות פסוק מהתנ"ך, בגלל תוכנית הלימודים הגרועה המנחה את המורים לאורך השנים. הסברתי לו גם שלא ייתכן חיבור לתנ"ך ללא הקראה רהוטה בקול, ואף הדגמתי לשר כמה מן התפלויות האקדמיות האחרות הממאיסות את לימודי התנ"ך.

סער די הזדעזע, וקרא לפגישה את המנכ"ל שמשון שושני, שאישר פחות או יותר את תמונת המצב בתחום הקריאה והכתיבה. לרגע אפילו שקל השר את ההצעה ששמע, להכריז כבר בשנת הלימודים הקרובה (זו שחלפה בינתיים) על שבוע עברית שיוקדש להקניית יסודות הקריאה בניקוד - ויאפשר להתחיל להפוך על פיהם גם את לימודי התנ"ך. אבל במחשבה שנייה העריך השר שזה מאוחר מדי מבחינת המערכת, ודחה את התיקון. ומה שנדחה, לא תוקן.

האקדמיה הסולדת מהתנ"ך

לכן, הזרמת המורים החדשים למערכת - שגם הם בוגרי החינוך מטפח-הבורות מן העשורים האחרונים - דומה במידה רבה לחידוש המסך והמקלדת במחשב שהתוכנה הבסיסית שלו גרועה. התוכנה הגרועה קשורה הן לחומר הלימוד המשעמם - כי כותבי התוכניות במשרד החינוך ובאקדמיה לא מבינים עד כמה חשוב להגיש טקסטים מעניינים - וקודם כל היא קשורה להקניית הכישור הכי בסיסי: השפה.

בבתי הספר שלנו לא מלמדים כראוי לא עברית ולא תנ"ך - שהוא כזכור "הספר" שעל שמו נקרא המוסד הזה בעברית "בית ספר" (ראו מילון הצירופים של רוביק רוזנטל). והנה, המופלא בספרים, התנ"ך, על כל עומקיו הלשוניים והאמנותיים והסיפוריים והמחשבתיים והמוסריים, הפך כידוע לאחד ממקצועות הלימוד הפחות פופולריים בתיכון (בעממי עדיין אוהבים אותו), כי המאיסו ממש את דרכי הלימוד בו (מה זו תקבולת כיאסטית, ילד?).

בקיצור, לא יצמחו לנו תלמידים אוהבי תנ"ך כמו אלה שהיו פה בראשית המדינה, עד שהוראת התנ"ך לא תחולץ ממלתעות האקדמיה, הסולדת למעשה מן הספר הזה (ולא במקרה אין כמעט תלמידים בחוגי התנ"ך באוניברסיטה).

מדוע? כי התנ"ך הוא סיפור עסיסי מאוד והאקדמיה רגילה לחשוב יבש. כי התנ"ך מספר על אלוהים והאקדמיה מאמינה בדארווין. אשר על כן, היא רואה לעצמה חובה (לא לגמרי מודעת) לייבש את לימודי התנ"ך, כשהיא מכתיבה לפקידי משרד החינוך מה ללמד ואיך ללמד.

אבל כל מה שבאמת נדרש כדי לאהוב תנ"ך, זה קודם כל לדעת לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד - כך שאפשר יהיה להקריא פסוקי תנ"ך בקול, לשמוע אותם בחוכמתם ולחוש את נגינתם בפה. הקראה ושיחה על הנקרא (וגם בחירה נכונה של הפרקים הנלמדים) - זה כל מה שצריך כדי לאהוב את הנפלא והמחכים בספרים.

דורון קורן, מבקר ספרות