"חשבתי שלכתוב על יהודים זה מגביל"

הסופר ג'ונתן טרופר יליד 1970, הוא אחד השמות המוכרים בספרות האמריקאית העכשווית. הוא החל לפרסם בשנת 2000, ובשנה שעברה ראה אור הרומן החמישי שלו, "מכאן אני ממשיך", שתורגם לאחרונה לעברית בידי נדב דרור, בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

טרופר. כותב על הזהות היהודית (צילום: אליזבת' פארקר טרופר)

טרופר הוא לא שם לגמרי זר לקוראים הישראלים. בעברית ראו אור שני רומנים נוספים שלו: "ספר ג'ו" (הוצאת מעריב) ו"איך לדבר עם אלמן" (כנרת זמורה ביתן) - הישג לא מבוטל עבור סופר צעיר יחסית. מעניין לראות כיצד קריאה בספריו של טרופר מובילה לשני נתיבים מנוגדים. מצד אחד, ניצבים אלו שרואים בכתיבתו מופת של הומור מבריק וחד ומאידך, אלו שמזהים את הרומנים כתסריטים בפרוזה, כיצירות שמחברם ייעד אותם להפוך לאדפטציה קולנועית, ורואים בכך זילות כלשהי.

פוליטיקה שקטה

טרופר מתגורר כאמור בניו-יורק, אך בשונה מסופרים יהודים אמריקאיים אחרים, הוא אינו ידוע בהתבטאויותיו הפוליטיות בהקשר הישראלי. "אינני מביע את דעותיי הפוליטיות בפומבי," הוא מפרש. "רק מכיוון שיש לך במה, אין בכך לגיטימציה להשתמש בה לכל מטרה שאתה חושב שהיא מתאימה. אני בהחלט עוקב אחרי המצב הפוליטי באזורכם, אך בשונה מאחרים, אני עושה זאת בשקט."

ברומן "מכאן אני ממשיך" מגולל ג'ד פוקסמן, שנישואיו התפרקו לאחר שמצא את אשתו בוגדת בו עם הבוס שלו, את קורותיו. נקודת המוצא לסיפור המעשה היא מותו של אביו, אשר מפתיע אותו לא מעצם המקרה, אלא בשל בקשתו האחרונה של האב שכלל לא היה דתי, שישבו עליו שבעה. המשפחה נאלצת להתאסף ומתוך המצב הבלתי-רגיל, שולה טרופר סיטואציות משעשעות, מרגשות, כואבות ונוקבות, שדרכן מתמודדת המשפחה בפעם הראשונה עם העבר והווה, הפרטי והמשותף.

כסופר יהודי-אמריקאי, אתה מוצא קשר בינך לבין סופרים אחרים כגון מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פויר?

"אני מעריץ גדול של כתביהם, אף על פי שמעולם לא החשבתי את עצמי ברמה שלהם. אני לא חושב שתחושה של קשר היא המונח הנכון כאן, אולי יותר מדויק לקרוא לזה הערצה." המרחק שתופס טרופר בכתיבתו מן הזהות היהודית, בא לידי ביטוי בכך שעד ספרו "מכאן אני ממשיך", הרומנים שלו נעדרו קונטקסט יהודי.

"נהגתי להתרחק מכך משום שחששתי שמסיבה כלשהי זה יגביל אותי, עצם היותי יהודי שכותב על יהודים. אני חושב שבספרים הקודמים שלי נמנעתי מהנושא היהודי, כי רציתי לכתוב על דברים אוניברסאלים, הקשורים לחוויה האנושית, ולא רציתי לשאת את התווית היהודית לבדה. גם כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה לא תכננתי להתייחס לשבעה, אך ברגע שהאלמנט הזה הופיע, ידעתי שאין דרך חזרה, ובסופו של דבר יצאתי מרוצה".

אין ספק כי המשפחה היהודית של טרופר, משפחת פוקסמן, עושה מהשבעה קומדיה משוגעת. אך כפי שהיא לא משפחה אמריקאית טיפוסית בה שולטים הטאקט וההדחקה, היא גם לא מוצגת כמשפחה יהודית סטראוטיפית. הדלת והלאום אינם משחקים תפקיד בלונה-פארק הרגשי שבו נמצאות הדמויות. האם היהודייה, לדוגמא, אינה טיפוס חם החונק את ילדיו מרוב דאגה.

"המטרה שלי היא לכתוב על משפחות באשר הן, ואני משוכנע שמשפחות מכל הדתות משגעות את כולם, אבל ייתכן שהמשפחה היהודית עושה את זה הכי טוב ומעניין". אומר טרופר. ואכן, הרומן שכתב עמוס בדמויות אוניברסאליות שייחודן נובע מאופיין האינדיבידואליסטי והמוחצן. לכן, גם כאשר רגעים דרמטיים או קומיים נטועים במידה מסוימת בהווי היהודי או בחווית השבעה, הם אינם נותרים כאמירה בודדה על היהדות או על המשפחה היהודית המודרנית.

"אני נוטה לכתוב על דמויות של מעמד הביניים," מספר טרופר על הדמויות שברא. "מעמד בו כולם מנומסים מדי בכדי לומר מה שהם חושבים, ולהתנהג על פי רגשותיהם. לכן סיטואציה אינטנסיבית כמו שבעה היא זרז, בה אנשים יכולים לחדול סוף סוף מההדחקה ולהוציא את הדברים החוצה."

"בכל זמן נתון, המוח שלנו מייצר מחשבות ורגשות רבים בבת-אחת", הוא טוען. "אנו לא בהכרח משתפים את כל המחשבות שיש לנו, שכן חלקן בוודאי מבישות, פוגעניות, או בלתי הולמות, ויכולות לחשוף אותנו כבני האדם הפגיעים שאנחנו."

אתנחתא קומית

לאורך העלילה טרופר לא נותן לדמויות ברומן מנוחה, ומציב אותן בסיטואציות אבסורדיות שלהן אפקט כפול על הקוראים: חמלה והתרגשות עמוקה מצד אחד, וצחוק קולני ומתפרץ מצד שני. אך נדמה כי דווקא הטון ההומוריסטי, הפארודי לעתים, הוא הסממן המובהק ביותר של כתיבתו ומבקרים רבים הצביעו על יכולותיו המרשימות בתחום זה.

"למען האמת, אני לא מתכוון לכתוב 'ספרים מצחיקים'. כל מה שאני רוצה זה לספר סיפור שישקף מערכת של אמיתות משמעותיות, שיעסיקו ויבדרו את הקורא. אבל להצחיק, כך מסתבר, זאת הדרך בה אני מספר סיפורים. אני כותב על נושאים רציניים ואפילו טראגיים, ואני מניח שיש צורך באתנחתא קומית, כאמצעי לעטוף את הנושא ולשלוח אותו לקורא בלי שיהיה ברוטאלי או יבש."

הספר של טרופר ראה אור בארצות הברית לפני כשנה וחצי בארצות הברית והפך לרב מכר, "מה שמצביע על העובדה שלא רק יהודים קראו אותו", הוא מוסיף. "קיבלתי אימיילים רבים מאנשים שאינם יהודים, שראו בדמויות בספר את בני משפחותיהם. אבל אני חושב שיהודים שכן עברו את חווית השבעה, או שביקרו בבתים בהם יושבים שבעה,

בהחלט ירגישו שהספר מדבר על חוויה שמובנת ומוכרת להם".

בנוסף להתמודדות עם הזהות היהודית, ממשיך טרופר לעסוק בנושאים שאותם בחן ברומנים הקודמים שלו. הוא שוב מעמיד במרכז הסיפור גבר שכל עולמו משתנה בעקבות סדרה  של אירועים דרמטיים.

"התכוונתי לכתוב רומן על גבר שאיבד את כל מה שחשב שהופך אותו לגבר, נישואיו, ביתו, עבודתו. רק כשהייתי שקוע בכתיבה הבנתי שהמאבק שהוא מנהל נגד אובדן אביו, הוא זה שייצור איזון ויציג מבט שלם יותר על ההשקפה שלו את עצמו כגבר. אני חושב שהרצון להגדיר את הזהות שלנו עומד תמיד בבסיס היצירה ומשתקף בה".