סערה בנגב: עיירות הפיתוח נגד המועצות מקומיות
ראשי עיירות פיתוח בנגב תוקפים את מה שהם מכנים חלוקה לא צודקת של קרקעות, שמותירה אותם עם הרבה תושבים ומעט כסף. במועצות האזוריות, שגורפות סכומי עתק מבסיסי צה"ל ומהמפעלים בתחומן, מפנים את האצבע המאשימה למדינה. מגזין "כביש ארבעים" על הסוגיה הפוליטית הכי חמה של הדרום
עיוותים היסטוריים קשה מאוד לתקן. הם קיימים זמן רב מדי, ויש יותר מדי אנשים שמרוויחים מהם. זה פחות או יותר המצב הנוגע לחלוקת הקרקעות בפריפריה בישראל.הנושא מהווה מקור מיידי לתחושה עמוקה של אפליה ולמאבקים חברתיים במשך עשרות שנים, ואין מקום שהבעיה הזו בולטת כמו בנגב.
עיירות הפיתוח בדרום יושבות על גבולות מוניציפליים קטנים וברורים, בשעה שהמועצות האזוריות בתחומן מתגוררת אוכלוסייה קטנה ועמידה יחסית במושבים, בחוות ובקיבוצים, חולשות על שטחים עצומים בין הערים.
התוצאה היא שהמועצות מחזיקות עתודות קרקע בעלות פוטנציאל מיסוי מאוד גבוה, וזוכות לכלכל את תושביהן המעטים ברווחה. לעומתן, עיירות הפיתוח, בהן מתגוררת האוכלוסייה הענייה ביותר במגזר היהודי בישראל, אינן מסוגלות לקיים את עצמן ונזקקות לחסדי הממשלה כדי לשרוד.
למרות העיסוק הנרחב בנושא, לאורך השנים לא רק שלא נמצא פתרון לבעיית הגבולות, אלא להפך: במקרים רבים, תהליכים כלכליים וחברתיים הביאו אף להחרפת השוויון.
המקרה הידוע ביותר בנושא הוא של המועצה האזורית תמר, השוכנת מדרום וממערב לים המלח ומשתרעת על שטח של 1.65 מיליון דונם.
הכנסות מארנונה: 20 מיליון שקל בשנה
בתחום המועצה ממוקמים מלונות ים המלח ואיזור תעשייה רחב מימדים הכולל, בין השאר, את מפעלי ים המלח, מפעלי הפוספטים, חיפה כימיקלים, חברת הברום ועוד. המועצה זוכה לגלגל מחזור שנתי ממיסי ארנונה בגובה של כ-20 מיליון שקל, אולם מתגוררים בה רק 2,300 תושבים.
לעומת זאת, בערד, הרחוקה ממלונות ים המלח רק 23 קילומטר, חיים כ-23 אלף תושבים. בדימונה, השוכנת 35 קילומטרים מאיזור התעשייה של ים המלח ושבעה קילומטרים בלבד מאיזור התעשייה מישור רותם, חיים קרוב ל-44 אלף בני אדם.
לפי חישוב זה, יכולה המועצה האזורית תמר להשקיע 35 אלף שקל בשנה לתושב מדמי הארנונה, לעומת 200 שקל בלבד בדימונה.
דוגמא נוספת היא המועצה האזורית רמת נגב, המשתרעת על שטח עצום של כ-4.3 מיליון דונם, המהווה 22% משטחי המדינה. בשטחה עתודות קרקע בעלות פוטנציאל מיסוי גבוה ביותר, ברובן שטחי אש ומחנות צבאיים. המסים הנגבים מהמתקנים האלו מכלכלים 6,300 תושבים.
4.3 מיליון דונם, 6,300 תושבים
בעשורים האחרונים הלכה והעמיקה בעיית חלוקת הקרקעות והמסים. בשנות ה-90, במטרה לספק פתרונות דיוק ותעסוקה להמוני העולים שהגיעו לישראל, אפשרה מועצת מקרקעי ישראל שינוי ייעוד קרקע חקלאית לצורכי פיתוח. כתוצאה מכך, מרבית אזורי התעשייה והמסחר נבנו על קרקע חקלאית בתחומי המועצות האזוריות בעוד העולים שוכנו בערים.
בנוסף, בשנות ה-80 נכנסה לתוקפה "תוכנית שרון", שקבעה כי ההכנסות העצמיות של כל עירייה מהוות 60% אחוז מתקציבה. כך, על פני שני עשורים, גבר העומס על עיירות הדרום בצורה ניכרת.
הדרך הפורמלית לדרוש שינוי גבולות מוניציפליים כוללת פנייה לוועדה של משרד הפנים שנקראת "ועדת חקירת גבולות" האמורה לבחון בקשות מסוג זה - אלא שמדובר בהליך מסובך שעד כה לא הביא לשינוי.
הצעת החוק לא עברה
בשנת 2007 הוגשה הצעת חוק על ידי חבר הכנסת דאז סילבן שלום, שביקש ליצור שינוי דרמטי ומיידי בחלוקת הקרקעות. על פי ההצעה, הכנסות מארנונה עסקית של מפעלים ומרכזי סחר הנמצאים בתחום שיפוט של מועצות אזוריות ובטווח של עד 60 ק"מ מרשות מקומית בנגב ובגליל, תחולקנה באופן שווה בין המועצה האזורית והרשות המקומית. הצעת החוק לא עברה.בין הארגונים הבולטים הפועלים למען שרטוט מחדש של הגבולות המוניציפליים נמצאת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"האגודה לצדק חלוקתי". בזמנו, הקשת התנגדה להצעת החוק של סילבן שלום, בטענה שיש לתקן את הגבולות המוניציפליים עצמם ולא להסתפק בחלוקה מחדש של ההכנסות.
בשנת 2000, בעקבות תביעות ארגונים חברתיים, אימץ בית המשפט העליון את עיקרון הצדק החלוקתי ביחס להקצאת קרקעות המדינה. השופט תיאודור אור אף ציין בפסק הדין כי חלוקת קרקעות צודקת תעזור לצמצום הפער החברתי-כלכלי הקיים בחברה הישראלית. מאז הביעו גורמים שונים את מחויבותם לנושא, אולם שינוי של ממש עדיין לא ניכר בשטח.
מצפה רמון (צילום: רונה פפר)
מצפה רמון: הבסיסים שלנו
בין המועצה האזורית רמת נגב למצפה רמון קיימים מזה שנים חילוקי דעות בנוגע לשטחים ספציפיים שמצפה רמון טוענת כי שצריכים להיחשב בתחומה.
מדובר בעיקר במחנה שדמה, מחנה רמון, כלא נפחא והרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל), הסמוכים ליישוב. ההכנסות ממיסוי בשטחים אלה מסתכמות בכ-14 מיליון שקל, סכום שעשוי להביא לשינוי דרמטי עבור עיירת פיתוח.
ראש המועצה המקומית במצפה רמון, פלורה שושן מנסה משנת 2006 להניע מחדש את הדיון הציבורי והפוליטי בחלוקת הקרקעות. בעקבות פעילותה, הציעה רמת הנגב להעביר למצפה כ-2.5 מיליון שקל בשנה למשך 10 שנים.
שושן העלתה את ההצעה לדיון במועצה פעמיים, ובשתי הפעמים ההצעה נדחתה. "ההצעה היא לעג לרש", מסבירה ששון. "מדובר בבסיסים צבאיים להם יש קשר גיאוגרפי עם מצפה רמון, שעובדיהם והחיילים המשרתים בהם מתגוררים במצפה ומקבלים שירותים ממצפה, וזה רק טבעי שאנחנו נתוקצב כדי שנוכל להעניק להם את השירותים המדוברים. לא ביקשנו את כל ה-14 מיליון, אבל לפחות מחצית".
חוסר הכנסה או בעיה ניהולית?
לצד המשא ומתן הישיר עם רמת נגב, פנתה שושן לוועדה לחקירת גבולות לפני כחודשיים דרש משרד הפנים לחדש את הדיון בין שני הצדדים. ששון הגישה בקשה חדשה לרמת נגב ובה דרישה לסכום גבוה יותר מהצעת ה-2.5 מיליון, ואף כללה הצעה לשיתוף פעולה בתחומים נוספים.במועצה אזורית רמת נגב רואים את העניין אחרת: ראש המועצה האזורית, שמואל ריפמן, טוען כי במשך השנים המועצה עזרה לשכנותיה. "מצפה רמון קיבלה בסביבות 5,000 דונם לפיתוח כרייה וחציבה, עד היום לא עשו עם זה כלום", הוא אומר.
לדעת ריפמן, הבעיה איננה אי צדק בכל הנוגע לקרקעות. לטענתו, "הקושי של המועצות המקומיות הוא לא בהכרח כי אין להם קרקע או כי אין להם הכנסה, הבעיה שלהם היא בעיה ניהולית, לאו דווקא עניין כספי". ריפמן מאמין כי הפיתרון לבעייתה של מצפה רמון היא איחוד רשויות, כדוגמת האיחוד שנעשה בצפון בין עתלית למועצה האזורית חוף הכרמל.
גם דימונה וערד מנסות מזה שנים להניע הליך של שרטוט גבולות מחדש מול משרד הפנים. לפי עיריית דימונה, שתי ועדות חקירת גבולות כבר הגישו המלצות לשינוי לטובת דימונה, ערד וירוחם.
הוועדה האחרונה, שבראשה כיהן פרופ' ביגר, יו"ר החוג ללימודי גיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, המליצה להעביר את מישור רותם לדימונה, תוך חלוקת חלק מהכנסות הארנונה לערד. על פי דובר עיריית דימונה אבי בן זקרי, הרעיון היה להקים מנהלת אזור תעשייה משותפת שתחלק את ההכנסות ממישור רותם על פי גודל העיר או היישוב.
ערד (צילום: הרצל יוסף)
ערד: רוצים לפתח תיירות
"הוועדה העבירה את ההחלטה לשר הפנים דאז מאיר שטרית. שר השיכון זאב בוים היה אחראי על הביצוע, אך שום דבר לא נעשה", אומר בן זקרי. "יש אינטרס לאומי לשינוי הגבולות, כי הוא יחסוך חלק ממענקי האיזון מטעם הממשלה. ככה גם המדינה תרוויח".גם עיריית ערד הגישה בקשה לוועדה לחקירת גבולות של משרד הפנים. דובר העירייה, ולד סנדלרסקי, מספר כי בין הדרישות היה לגרוע משטחה של מועצה אזורית תמר כ-3,500 דונם מצפון מזרח לערד לשם פיתוח אזורי תיירות, וכן להעביר לתחומה שטח של כ-12 אלף דונם ממערב לעיר שבו נכללו בין השאר יקבי יתיר, מפעל פטריות, לולים ובסיס צבאי – רובם בשטחים באזור ישובי דרום הר חברון, וחסרים מעמד מוניציפלי.
המלצות הוועדה מנובמבר 2009 היו לבצע את חילופי הבעלות בקרקעות, אך בין השאר נדרש מעיריית ערד לוותר על שטח של כ-9,395 דונם משטחה לטובת תכנון ובנייה של הכפר הבדואי אל-פרעה, כחלק מהמועצה האזורית אבו בסמה, המאגדת עשרה כפרים ערביים. ערד הסכימה להליך, אך בדומה למקרה של דימונה, צעדים ממשיים עדיין לא ננקטו.
יעל בן יפת מהקשת המזרחית מסכמת כי בשנים האחרונות היו כמה הצלחות נקודתיות, אולם עיקר העבודה בחלוקת הגבולות עוד לא נעשתה. "הטרמינולוגיה של המועצות האזוריות היא בבחינת 'אנחנו עושים לכם טובה', אנחנו 'נותנים' לכם קרקעות, למרות שמדובר בקרקעות מדינה שמן הראוי שהיו מתחלקות על פי עקרונות של צדק חלוקתי", היא מדגישה.
מחכים למשרד הפנים
בתגובה לדברים, משרד הפנים נמסר: "במצפה רמון הוגשו שתי בקשות לחלוקת הכנסות ממתקנים שבתחום המועצה האזורית רמת נגב. הבקשה נשלחה לחוות דעת המחוז והגורמים המקצועיים, אולם כרגע ממתינים לסיומו של הכנת מודל לקביעת קריטריונים לחלוקת הכנסות משטחים מניבי ארנונה. המודל אמור להיות מושלם בשבועות הקרובים.
"בנוגע לדימונה - ועדה שעסקה בנושא חלוקת הכנסות מאיזור התעשייה מישור רותם סיימה אמנם את עבודתה והמלצות הוגשו לשר שנתן את החלטתו בעניין, אולם גם ביצוע המלצות אלו מתעכב עד לגיבושו של אותו מודל לחלוקת הכנסות.
"בנוגע לערד: שר הפנים, אלי ישי, נתן החלטתו בעניין המלצות ועדת החקירה לגבולות ערד/תמר/אבו בסמה. החלטת השר אימצה את המלצות הוועדה למעט ההמלצה הנוגעת לתחום אל-פורעה, שם הוחלט שלא לגרוע בשלב זה את השטח מתחום שיפוט ערד ולהמתין להתקדמות תכנון היישוב בועדות הסטטוטוריות. הצווים נחתמו על ידי השר ונשלחו לפרסום ברשמות ביום 1.8.10. עם פרסום הצו ברשומות הצו ייכנס לתוקף".
ראש מועצה אזורית תמר דב ליטבינוף אמר בתגובה: "אני קורא למדינה להגדיל את עוגת התקציב בנגב ובנגב המזרחי, במקום לשלוח את ראשי המועצות לריב ביניהם על מעט המשאבים שיש בנגב. אין הגיון להשית על המועצה האזורית תמר את האחריות לפתרון, כשלמעשה, המועצה היא זו השומרת על אחד העוגנים הרציניים של המדינה, ים המלח, שהינו עוגן לפיתוח כלכלי, מקומות עבודה ותיירות מכל העולם".
הכתבה פורסמה במקור ב"כביש ארבעים", מגזיו התרבות של הדרום
לפנייה לכתב/ת 
