הוא נגע לה בחזה, היא לא עשתה עניין גדול

יש לה, בפאתי המחסן, משרד רחב ידיים. שולחן מנהלים, כסא עם משענת גבוהה, ספה נוחה, מטבחון קטן ויין במקרר. הנהגים חותמים במשרד על מסמכים, שותים בדרך כלל קפה וטועמים מהעוגיות של אמא שלה. קורה גם שהיא מזמינה לכוסית יין. יושבים לרגע ומפטפטים. אם בעלה מתקשר, הם מבקשים למסור לו דרישת שלום. יש שלוקחים ממנה את הטלפון כדי להגיד לבעל, בקולניות שמגיעה גם לאוזניה, שהוא לא יודע איזו אשה מוצלחת יש לו בבית. כולם אוהבים אותה בעבודה.

לפני שבוע, אחד הנהגים מישש לה את החזה. הם עמדו קרוב, כתף לצד כתף, והתלבטו ביחד איך להעביר ארגז כבד ממקום למקום, ופתאום הוא הסתובב, פנים אל פנים, ושלח כפות ידיים פעורות אל שדיה. ההפתעה שיתקה אותה לרגע. כפות הידיים לעסו בינתיים את החזה שלה ברעבתנות. אחר כך, היא הדפה אותו. הוא נפל על הרצפה, חיוור ומבוהל, בעיקר מעצמו, והיא עזרה לו לקום, אבל לא לפני שגערה בו והוציאה ממנו הבטחה שזה לא יחזור. כאן מתחילה הדילמה.

אף מילה על המעשה המגונה שלו

היא לא נמלטה אל המשרד, לנעול עצמה בתוכו, לא פרצה בבכי ורגליה לא רעדו. הצבע חזר אל הפנים שלה כשהוא היה עדיין שרוע על הרצפה, והקול שלה התחזק ככל שירתה בו מילים כעוסות. אמרה שזה מעשה פלילי, ושאם יעשה זאת שוב - היא תגיש נגדו תלונה במשטרה.

הם חזרו לעמוד זה לצד זו כדי לפתור את הבעיה של הארגז הכבד. הוא הציע להשתמש בחבל, להעביר את החבל דרך לולאה התלויה על התקרה ולהרים את הארגז בשיטה של מנוף, והיא טיפסה בסולם עד ללולאה, כשהוא כורך את החבל סביב הארגז, והם הרימו את הארגז בכוחות משותפים. אחר כך, כרגיל, כיבדה אותו בקפה וקצת פטפטו, הפעם על "רוקדים עם כוכבים". אמרו שהיא תוכנית ירודה בגלל פמלה אנדרסון ושני המנחים שקשה להאמין שעוד לא החליפו אותם. אף מילה נוספת על המעשה המגונה שלו.

בארוחת הצהריים, היא סיפרה את הסיפור למנהל שלה, וזה האדים והכחיל וביקש לדעת את השם של הנהג. "אני לא מסכים שאחד כזה יכנס אל המחסן", הוא אמר.

"הטרדה מינית לא כרוכה בהכרח בפגיעה ממוטטת"

הוויכוח ביניהם, שלרגע התלהט, הוא בין שתי עמדות. המנהל טוען שהיא חייבת להרגיש פגועה, עד עמקי נשמתה אפילו, והיא אומרת שכל אשה והתגובות שלה.

הם צירפו לשיחה את מנהלת השיווק של החברה, פסיכולוגית בהכשרתה. "תבדקי טוב", אמרה מנהלת השיווק, "אם את לא מנסה להדחיק פגיעה שאת לא יודעת איך להתמודד איתה".

"רואים לי אותו על שפת הים יותר ממה שהוא ראה"

"מה יש כאן להדחיק? הוא לא אנס אותי, הוא לא הפשיט אותי, בסך הכול ליטף לשנייה את החזה. לא נעים, מעליב אפילו, וזה מה שהבהרתי לו, אבל מפה ועד לעשות מזה כאילו החזה שלי היה קודם טהור ועכשיו הוא טמא, הדרך רחוקה. במעלית צפופה, או בתור למשהו, נוגעים לי בחזה יותר ממה שהוא נגע. הוא לא בסדר, כי הוא עשה את זה בכוונה, ועדיין החזה עצמו הוא לא יותר מחזה. רואים לי אותו על שפת הים יותר ממה שהוא ראה או יראה אי פעם".

"אילו הרבה נשים היו מרגישות כמוך", אמרה מנהלת השיווק, "אז חיים רמון היה היום משנה לראש הממשלה".

החברה שלנו אוהבת להכתיב התנהגויות של כאב, צער והשפלה. כמו שהיא מכתיבה התנהגות מאוד מפורטת לאחר מקרי מוות, כך נראה, בסיפור הספציפי הזה, שמנסים להכתיב למוטרדת מינית התנהגות שהחברה מצפה ממנה. זה קורה דווקא ברגעים הכי חלשים. אנשים שנפגעו מוצאים עצמם חייבים לחשוב על איך החברה מסתכלת עליהם ומה יגידו עליהם, במקום להתעסק באותו רגע רק עם עצמם ולפי איך שרק הם מרגישים. אפשר איכשהו לתרץ את הטקסיות המוכתבת שלאחר המוות בכך שיש לנו חובה כלפי המת. איזו חובה, וכלפי מי, אם בכלל, יש למוטרדת מינית?