ומה עם הילד מהנוהל?
על דוכן הנאשמים בפרשת "נוהל ילד" היו צריכים לעמוד המפקדים הפוליטיים והצבאיים. אחרי גזר הדין, החיילים ייצאו לטיול אחרי הצבא, אך הילד ההוא מעזה כלוא ללא עתיד
שלושה חודשי מאסר על תנאי, והורדה מזערית בדרגה - כזאת שלא מונעת פיקוד על חיילים אחרים - זהו העונש שגזר בית המשפט הצבאי על חיילי צה"ל שהורשעו בשימוש ב"נוהל ילד" במהלך המלחמה בעזה. כדאי לזכור: החיילים נתנו לילד בן תשע הוראה לפתוח מספר תיקים ומזוודות, לאחר שחשדו כי אלו ממולכדים. כלומר, השתמשו בילד כאפוד מגן חי.
השופטים הדגישו כי הפרדת הילד מאמו, והשימוש בו למטרות צבאיות אכן מנוגד לערכים אוניברסליים, ואולם בשל טענת התחשבות
בעתידם של החיילים, החליטו להקל בחומרת הענישה. החיילים ומשפחותיהם הגיבו בהקלה. ומה איתנו? האמנם נוכל חזור לשגרת חיינו?
כחברה עלינו לבדוק מדוע אנו מגנים על החיילים הללו ורואים בהם "ילדים" ומדוע אנו משתדלים כל כך למחוק את מעשיהם. רגש אשם כבד הוא שגורם לנו להכשיר את השרצים אותם מבצעים ילדינו כנגד ילדיהם של אחרים. רגשות אשם אלו עומדים מאחורי האמירה של בית הדין הצבאי כי "לא ניתן להתעלם מהתנאים הקשים שבהם פעלו הלוחמים בשליחותה של מדינת ישראל". ואכן, בואו נביט ביושר לשליחות שמטילה המדינה על בניה ובנותיה, ונבין כי כשלנו.
כשלנו כי לא הצלחנו להבטיח לילדנו מדינה מוסרית שוחרת שלום. לא רק שמלחמותנו האחרונות היו מלחמות ברירה רוויות תוקפנות נקמנית ונטולות חשיבה לטווח ארוך, אלא שגם בימים כתיקונם – אם יש עוד כאלה – אנו בוגדים בילדנו כאשר אנו מנהלים מדיניות חסרת חזון, מפקירים את החינוך והרווחה לטובת פרוייקטים הזויים, ורווח אישי. אותם מנהיגים מעשני סיגרים ומנהיגות רגועות, שולחים דור אחרי דור לנהל קרבות ורומזים - בקריצה, בפקודה, או בהרצאת רב זה או אחר - כי הכל מותר.
ומה עם המפקדים?
כשנחשפת ערוות הקרב ופשעיו נעלמים המנהיגים ועל דוכן הנאשמים נותר החייל הפשוט: סמל, טוראי ולעיתים רחוקות מג"ד. על דוכן הנאשמים היו צריכים לעמוד לצידם - ואף לפניהם - מפקדיהם, הפוליטים והצבאיים, אך הם מעדיפים להסתתר מאחורי החייל הפשוט ואז כדי להסיר רגש אשמה מליבם, כדי להיראות טוב בציבור, הם אומרים כי אותם נאשמים הם ילדים, והפשע אינו פשע.
וכדי להמשיך ולהכשיר את המלחמה הבאה, אנו לומדים כי בעוד חייל ישראלי הוא ילד, הרי בן 9 פלסטיני הוא "נוהל ילד", את האחד נהפוך למקרבן אך נציגו כקורבן ואת השני נהפוך לקורבן ולא נציגו כלל ואת כל התהליך נכבס בנהלים.
הוראות הדין הבינלאומי אוסרות במפורש עשיית שימוש בתושבים לצורך ביצוע משימות צבאיות. שימוש באדם כמגן אנושי יכול להיחשב כפשע מלחמה לפי כללי המשפט הבינלאומי. השימוש ב"נוהל שכן" או בנוהל "אזהרה מוקדמת" אף נאסר מפורשות בפסיקות בית המשפט העליון. אולם הוראות הדין הבינלאומי, כמו גם פסיקת בג"ץ אינן נחוצות במקרה המונח לפנינו. כל שימוש בילד, בכל העולם, בעת מלחמה כמו בעת שלום, לשם הגנה על חיילים כמו לשם הגנה על אזרחים, הוא פסול באופן טבעי, אנושי, בסיסי. אין צורך בפלפולי משפט ולא בפסיקות מלומדות. שימוש וניצול ילדים הוא פסול בכל עת. הוא פסול כמו שכל הורה יודע, כמו שכל ילד מבין.
מחקרים מעידים על בעיות שכיחות ובהן מצבי לחץ אקוטיים, חרדה, פוביות שונות, דיכאון, ותסמונת דחק פוסט טראומתי בקרב ילדים החווים אירועים טראומטיים. לילד שהיה קורבן לנוהל הנלוז הזה אין סיכוי לנצח את המחקרים. ילד אשר נשלח לבצע משימה מסכנת חיים על ידי חיילים ואשר שימש כ"מגן אנושי" עבורם, תוך ניצול כוחם ומעמדם כמבוגרים וכחיילים, לא יזכה לחיים נורמאליים, אלא עתיד לסבול מבעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, מבעיות חברתיות קשות, מתסמונת דחק פוסט טראומתי ומתחושת ביטחון מעורערת בבני אדם. אולם אצלנו לא מתרשמים. בהיפוך יוצרות מרשים הפכו החיילים לילדים ולקורבנות. הילד העזתי נעלם כלא היה אל תהומות הנוהל.
צביעות של החברה והשופטים
הרצון של השופטים והחברה בישראל להתמקד בעתידם של חיילנו הוא צביעות, שהרי לו היה באמת אכפת למנהיגים מהחיילים, לו ראו בהם בני אדם שהם מחוייבים לעתידם ושלומם, היו לוקחים החלטות שונות ומקדישים לילות כימים להחזרתו של גלעד שליט מהשבי, למציאת פיתרון של שלום, להפסקת מוקדי החיכוך על ידי המשך התנחלויות ונישול פלסטינים מבתיהם ומאדמותיהם בגדה המערבית ובירושלים.
לוּ היה אכפת למנהיגנו באמת מאיתנו היו רואים כי ביטחון לאומי וחוסן חברתי הם לא רק הגנה על מאות הילדים הגדלים אחוזי חרדה בדרום הארץ או בצפונה, אלא גם על הילדים הגדלים בעזה. אולי נכון הוא כי תמים לצפות מבית דין צבאי כי ירחיק ראות מעבר למנהיגות העם. אבל האם אין הכלים המשפטיים ערוכים להבחין בפשע מלחמה? האם לא ראוי להכריז כי חיילים, אם
נמצאו אשמים בפשעי מלחמה, יש להחמיר בעונשם.ראוי שיאמר בקול רם וברור את האמת המרה: ישראל ושדרות לא תהיינה בטוחות ואזרחיהן לא יהיו חופשיים, כל עוד בעזה גדלים ילדים שחוו את נוהל מעוות זה על בשרם.
"הסיפור" אולי תם עבור החיילים הללו, אך בוודאי לא נגמר עבור הילד בן ה-9 ובני משפחתו. ובעוד המורשעים חופשיים לנסוע לחו"ל לטיול המסורתי של "אחרי הצבא" כלוא הילד בן ה-9 ברצועת עזה ללא אופק ועתיד. מי שליבו הרחום מונע ממנו לשלוח פושעי מלחמה לכלא, שירחם גם על ילדי עזה, ויפסיק לשלוח חיילים למשימות של תקיפת אזרחים.
הדס זיו, מנכ"ל "רופאים לזכויות אדם"
לפנייה לכתב/ת 
