חזרה למסלול ציוני

מן הראוי לומר כמה מילים של שבח ועידוד לראש הממשלה בנימין נתניהו ולכל הפועלים עמו, על החזרה הברורה למסלול ציוני מרכזי, בכמה תחומים.

ראשית, בהחלטה ההיסטורית להעלות את שארית יהודי אתיופיה, אלה ששבו ליהדותם, עזבו את כל אשר היה להם, ומחכים בסבל ובסבלנות לעלייה. ראש הממשלה הפסיק באחת את הוויכוחים על מספרים ועל רשימות, ויחד עם הפעילים בנושא זה שנים, הציב קו ציוני ברור, ויחד עם נתן שרנסקי והסוכנות היהודית, החזיר את הציונות למסלולה. בכך הראה ראש הממשלה שתודעתו הציונית, מורשת משפחת נתניהו, חיה ופועלת בדרך הראויה.

שנית יש לציין יחד עם ראש הממשלה את חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין ואת הליכוד בכללו על הובלת החוק למשאל עם עד לאישורו, ובכלל זה על שכנוע רוב החרדים לתמוך בו.

עיקרו של החוק הזה איננו רק בהצבת מכשולים על דרכה של ממשלה בלתי אחראית, שעלולה להיכנע ללחצי פנים וחוץ - עיקרו של החוק הזה הוא דווקא בעיגון העקרוני של החלטות העבר בכנסת ישראל, להחיל את החוק הישראלי על ירושלים בכל מרחביה, ועל רמת הגולן. כל בר דעת מבין, שמתנגדי החוק הם אלה שכבר החליטו לרדת מרמת הגולן, ולצאת מרוב חלקי ירושלים המזרחית, וגם הודיעו על כך לסורים ולפלסטינים. אולם הדבר היותר חמור הוא, שהם מאפשרים לסורים ולפלסטינים להחריף את טענתם הידועה, שאין זה ויתור ישראלי כלל, אלא הסכמה מאוחרת עם 'הצדק הערבי'.

תשאלו מתי החל הכיבוש?

כאן יש לנו עימות היסטורי גם עם חלקים גדולים של הקהיליה הבינלאומית, אשר גורסת שאין לנו זכות להקים יישובים או להחיל את חוקי המדינה בארץ ישראל ההיסטורית, באשר אלו 'שטחים כבושים שלא כחוק' בידינו. מי שמתנגד לחוק משאל העם, רואה באזורים אלה 'שטח כבוש' לפי מושגי החוק הבינלאומי, ולכן אין שום סיבה שתעצור אותו בקו הירוק. אכן רובם המכריע של הפלסטינים, כולל המתונים וההגונים ביותר השוללים את דרך הג'יהאד, רואים את זכותם ההיסטורית הצודקת בכל המרחב מן הים ועד הירדן. שאלו נא כל פלסטיני אם 'הכיבוש' התחיל ב-1948 או ב-1967, והקשיבו היטב לתשובתם.

דווקא מי שחושב שיש כאן שני עמים בעלי זכויות בארץ קטנה אחת, וסבור שיש הכרח היסטורי להתפשר ב'חלוקה', חייב לצאת מנקודת מוצא של זכותנו ההיסטורית הצודקת בארץ אבותינו כולה - כי אין עם יכול להיחשב 'כובש' בארצו שלו. זהו עיקרון יסוד של הרעיון הציוני, גם ובמיוחד של אלה הסבורים, שלא נוכל לממש את מלוא זכותנו בעת הזאת, ועלינו לחתור לפשרה היסטורית מן הסיבות הידועות. מי שיש לו זכות היסטורית יכול גם לוותר על מימושה בזמן מן הזמנים, ובחלק מן המקומות.

לעומת זה, מי שאינו מקבל את זכותנו ההיסטורית חייב גם לחשוב, ששום 'ויתור' שלנו איננו ויתור באמת, כי אין ויתור באדמתו של עם אחר - אכן כך חושבים הסורים והפלסטינים, ויהודים רבים שאינם ציונים, אם מלכתחילה, ואם במבט לאחור.

ההכרעה על המשאל פירושה, שיש לעם ישראל זכויות צודקות בארצו

 ההיסטורית, וגם אם ייאלץ לוותר על מימושן בעת הזאת בהיקף מסוים, הזכויות תישארנה. מכוח עיקרון זה יכלה הכנסת להחיל את החוק הישראלי בירושלים וגם בגולן, והממשלה יכלה להקים יישובים בארץ ישראל ההיסטורית. חוק משאל העם מגן על חוקיות פעולותינו בארץ ב-44 השנים האחרונות.