חג החנוכה: בין הסיפור ההיסטורי לסיפור אגדה
חג החנוכה, הצעיר מבין החגים היהודיים, סובל מ"פיצול אישיות": העדר מקור סמכותי ברור המתאר את ייסודו של החג, הביא לכך שלעיתים הוא מוצג כמאבק פוליטי ולעיתים כנס פלאי. עידו חברוני צולל אל ההיסטוריה של חג האורים
העדרו של מקור סמכותי המתעד את ראשית החג הביאה, כך נראה, לריבוי התיאורים וההסברים שהוצעו לו, הנעים על הציר שבין מעמקי הנס והנסתר לבין הפן הלאומי-פוליטי.
הפן הראשון מאפיין בדרך כלל את היהדות הדתית, שבאופן מסורתי התעלמה מפן השני, בעוד שהציונות החילונית אימצה את הפן השני, תוך הכחשת הראשון: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו".
חנוכה כמאבק לחירות
בחינת המקורות ההיסטוריים הנגישים לנו כיום מעלה שני אפיקי הסבר עיקריים לראשיתו של חג החנוכה: הכיוון הראשון – והקדום יותר – הוא הכיוון הלאומי-פוליטי, שיסוד הנס נעדר ממנו לחלוטין.
הסבר זה נמצא בספרי המכבים ומחוזק בכתבי יוסף בן מתתיהו. הכיוון השני מאחד הסברים לאומיים-עממיים עם תיאורי ניסים והוא מצוי במגילת אנטיוכוס, בכמה מדרשים ובתלמוד הבבלי.
ספר מכבים א' שנוצר, ככל הנראה, בתקופה סמוכה למאורעות המתוארים בו, פותח בתיאור דיכוי העם היהודי על ידי אנטיוכוס, ששיאו בכיבוש ירושלים, חילול המקדש וגזירת גזירות האוסרות את שמירת השבת, קיום המילה ועיסוק בתורה, ומחייבות הקרבה לאלילי ניכר.
המרד שפרץ בתגובה לגזירות הוביל את המכבים לכיבוש ירושלים. כשיהודה ואנשיו הגיעו למקדש ניצבה בפניהם בעיה חמורה – מה לעשות במזבח המחולל, שהוקרבו עליו קורבנות טמאים. הם החליטו לגנוז את אבני המזבח הישן ולהקים אחר תחתיו.
עם תום בניית המזבח החדש חידשו הכוהנים את עבודת המקדש – הקטירו במזבח הקטורת, הדליקו את המנורה והניחו לחם על שולחן הפנים. למחרת, ביום כ"ה בכסלו, השכימו להקריב על המזבח וחגגו את חנוכתו במשך שמונה ימים.
"יהודה המכבי". ציור מאת גוסטב דורה
ספר מכבים ב' מרחיב את תיאור חנוכת המזבח: "וביום אשר טומא המקדש בידי נכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש בעשרים וחמשה בחדש ההוא הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן-מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל-כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובתמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה".
סופגניות, חנוכיות...ולולב!
חגיגות החנוכה המתוארות כאן שונות לחלוטין מהתמונה המוכרת לנו. תארו לעצמכם שמישהו מידידיכם יחליט לחגוג את חנוכה כשהוא אוחז בידו את ארבעת המינים! אבל כך חגגו המכבים את חגם. בנוסף, אין כאן ולו מילה אחת בנוגע לנס פך השמן – והמנורה אף מאירה כאן כבר ביום הקודם לכ"ה בכסלו - וכתוצאה מכך, נעדרת מכאן מצוות הדלקת הנר.
המקור הקדום ביותר, ככל הנראה, שמעניק נופך ניסי לחנוכה, הוא מגילת אנטיוכוס, או מגילה יוונית, כפי שהוא מכונה לעיתים. ספר זה, שהיה מוכר בקרב חלק מתפוצות ישראל (בעיקר אצל התימנים), נכתב במקורו בארמית ונחלקו החוקרים בדבר מקורו.
גם המקדימים שבהם מסכימים שאין הוא מוקדם למאה השנייה לסה"נ. העיון בתכניו מראה שיש בו הרבה עיבוד ושאילה של חומרים אגדיים ותנ"כיים המבהירים את קרבתו הגדולה יותר לאגדה מאשר לתיאור הריאלי.
נראה שכל המורכבות של החג מתגלמת בתלמוד הבבלי בשאלה אחת קצרה: "מאי (=מהי) חנוכה?". בתגובה מביא הבבלי את סיפור נס פך השמן, אך מבלי לומר דבר על המרד, על הקרבות ועל בית חשמונאי:
מהי חנוכה? שנו רבנן: ימי חנוכה שמונה הם... כשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טימאו את כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כא)
התעלמות זו של הבבלי הביאה חוקרים רבים לטעון שהבבלי התנכר לחשמונאים על רקע תיאולוגי (החכמים מאסו בענייני המדינה) או פוליטי (החכמים כעסו על הכהנים שנטלו את המלכות מבית דוד).
אז מהי חנוכה?
על רקע המקורות שנפרסו כאן ניתן להציע הסבר אחר ל"פיצול האישיות" של החג. לפי הסבר זה מצוות הדלקת הנר היא תגובה מאוחרת של הדורות שלאחר חורבן בית המקדש לאובדנו של מוקד השמחה.
עוד שבית המקדש הריאלי ועבודתו עמדו במרכז חגיגות החנוכה המקוריות נאלצו הדורות שלאחר החורבן להתמודד עם שימורו של החג ללא המקדש וללא העצמאות המדינית שהשיגו החשמונאים. יתכן אף שבמשך תקופה מסוימת כמעט ונשתכח החג מלב.
לאחר החורבן החלו החכמים בתהליך מורכב של העמקה אל מהותן של מצוות רבות, שנותרו כעת תלושות ממקור חיותן: המרכז הדתי והמרחב הלאומי. את משמעותה של החנוכה זיהו בהתפרצות הכוחות הנסתרים של העם הקטן במאבקו נגד האימפריה היוונית.
גילויו של פך השמן מסמל את מיצויו של פוטנציאל נסתר. הכד הקטן – כמו המכבים המעטים – הצליח למצות מקרבו כוחות מופלאים בעת שנדרש לכך. חנוכה, לפיכך, הוא חג ניצחון הכוחות הפנימיים על פני האיומים מבחוץ. וכפי שמנסח זאת הסופר הרמן ווק:
"מדרש זה הוא תמצית סיפורם של היהודים. כל קורותינו הן אגדה דמיונית של כמות שמן ליום אחד המספיקה לשמונה ימים; אגדה של סנה בוער שאיננו אוּכּל; על חיים לאומיים שעל פי הגיונם של המאורעות צריכים היו להבהב ולכבות זה כבר ואף על פי כן עודם בוערים ומוסיפים".
ד"ר עידו חברוני הוא מנהל אקדמי של רימון, תוכנית התיכוניסטים של מרכז שלם, וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות.
לפנייה לכתב/ת 
