מזל שוויקיליקס לא רואה הכל

כוכבת מדור הרכילות

עורכי האתר המוזר מבטיחים לנו אמנם שהרע מכל עוד לפנינו, אבל כל החיים מבטיחים לנו שהרע מכל עוד לפנינו, אז למה שניבהל דווקא כאן. נכון לעכשיו, בבקרת נזקים זהירה, ישראל יוצאת מפרשת ויקיליקס ממש לא רע. כי מה כבר ליהגו לגבינו שם, הדיפלומטים האמריקנים המשועממים? שביבי קצת גוזמאי? בהשוואה לדעה הרווחת לגביו במדינתו, מדובר בשדרוג משמעותי באמינותו. שבממשלת ישראל היחסים האישיים לא משהו? כך באמת התנפצה בפנינו תמונה של הרמוניה, רעות ואהבה.

באופן כללי, משתוללת סערה בכוס מסמכים. רוב ההדלפות נשמעות כמבול רכילויות של קשישות בתור לקופת-חולים: איזה שוויצר ברלוסקוני, איזה חרמן קדאפי, איזה לא נחמד אחמדיניג'אד - איזה שטויות, באמת. ועדיין, לעומת הדיירים האחרים בשכונת העולם, מצבנו מצוין.

בהתחשב במימדי המהומה, ניתן להסתכן בהערכה שמעמדנו ותדמיתנו הבינלאומיים לא נפגעו. אדרבה, יש מצב שאפילו השתפרו! בימים רגילים אומרים עלינו דברים הרבה יותר גרועים (ולעיתים גם נכונים). אז הפעם שמענו - כאילו לא כולם יודעים - שהמוסד מה-זה גבר ושממשלתנו מוכנה להחזיר שטחים. אולי צודקים, הטורקים: כל הוויקיליקס הזה הוא בטח עבודה שלנו.

מוגבלות חסרת גבולות

ציבור הנכים לא יכול היה לייחל למתנה יפה יותר לרגל יום הנכה הבינלאומי שחל השבוע. במחשבה שנייה, מבחינתם של הנכים, אין כל חידוש ואין כל הפתעה, שכן המתנה מוגשת להם באדיבות ממשלת ישראל לאורך כל השנה. אז אולי, אם כך, ייהנה ציבור הבריאים מהנתונים שחשף הדו"ח של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים. מוכנים?

מחצית מהנכים בישראל מוותרים על תרופות בגלל קשיים כלכליים. מאותה סיבה, מוותרים מעל 40 אחוז מהנכים הקשים על מוצרי מזון, וכרבע מהם נותקו משירותי החשמל והטלפון. הסטטיסטיקה המחרידה הזו משתלבת בשוויון נפש במאבק הנכים על השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום. הקצבה החודשית עומדת על פחות מ-2,500 שקל, וסיכויי המאבק להצליח, מעריכים המומחים, מוגבלים.

אבל מה אכפת לנו ממוגבלים. הם הרי כבר יתגלגלו איכשהו, כפי שהם תמיד מתגלגלים. לנו יש מדינה לנהל, מדינה שדווקא יש בה נכי מלחמה רבים, ובכל זאת היא מצליחה לפתח, לטפח ולשמר אטימות ממסדית כלפי ציבור הנכים. בואו נאמר את האמת (חלקם אפילו לא שומעים): לרוב, זו האוכלוסייה הכי חלשה, הכי נזקקת, הכי פגיעה. אז מה הפלא שפוגעים בה?

ובכלל, חוצפה לבוא בטענות בנושא זה למדינה. הרי היא עצמה סובלת מנכות רגשית קשה.

נוהל שכן

לא ברור מה גורם לאנשים סהרוריים, שתקועים בעבר ולא מתקדמים, להמשיך ולחפור לנו סביב המושג המבוזה והנלעג ביותר בחברה הישראלית ערב 2011, "דמוקרטיה". הנה, השבוע, הציג המכון הישראלי לדמוקרטיה את מדד הדמוקרטיה, המבוסס על סקרי דעת קהל נרחבים. נדלג, ברשותכם, על גילויי לאומנות שגרתיים והגיוניים (כשליש מהציבור היהודי תומך בהכנסת האזרחים הערבים למחנות הסגר בתקופת מלחמה, למשל) ונציץ בפרק ביתי וחביב הבוחן את עמדת הישראלים כלפי בני מגזרים שונים, או בלשון פחות אקדמית: כמה מגעילים אנחנו כלפי עצמנו.

ובכן, למחצית מאיתנו יפריעו מגורים בשכנות לערבים. 39 אחוז לא רוצים לראות בבניין חולי נפש בשיקום או עובדים זרים. ורבע

 מהיהודים הטובים אומרים "לא" לזוג שכנים הומואים. ואם נטיתם להתגאות בבלעדיות יהודית על הנבערות, הבדלנות והגזענות, דעו לכם שהערבים הישראלים עמדו יפה בתחרות וסיפקו בסקר תשובות מבחילות לא פחות.

הישראליות רבת הפנים מציגה בימי החנוכה חזית אחידה ומבישה, גרסה מבוגרת ומכוערת של "דירה להשכיר", שבה השכנים לעולם, אבל לעולם, אינם נאים בעינינו. באנו חושך לגרש, הא? אפילו לא בנר דקיק.

אוי לאוזניים

אין מה לדבר

"אנחנו מקווים שלא מדובר בפעולה של

 ארגון טרור, אבל אנחנו לא מוציאים

 שום סברה מכלל אפשרות"

(מנכ"ל סלקום, עמוס שפירא)

נחשף האיום הקיומי על האזרח

 הישראלי: פיגוע סלולרי

"חשבתי ששכחו אותי היום,

 אבל מסתבר שלא. זה

 פשוט סלקום!"

 (הלקוחה אורנית, הרצליה פיתוח)

תתקדם, דקארט: אני זמין,

משמע אני קיים

"אשתי היקרה, היום לא שמעתי

ממנה. זה פלוס - ומינוס"

 (הלקוח אבי מ"החומוס הירושלמי")

סלקום. המשפחה הגדולה בישראל