הפלוס הגדול
"עשרים פלוס", הספין-אוף ל"עניין של זמן", היה הצגה מוצלחת במיוחד של החיים האמיתיים בתל-אביב, הרבה לפני "TLV". מדור זינוק לאתמול חוזר בגעגוע לוייצמן, מרקוביץ' ומיקי
צפו בפרק הראשון של "20 פלוס". באדיבות הטלוויזיה החינוכית הישראלית
ללא ספק, מאז בוטלה הסדרה, ישנו קהל גדול שרוצה לחזור ולראות אותה שוב באוויר. ובצדק. הדמויות הרבות נגעו לליבם של אלפי טינאייג'רים בישראל של שנות ה-90. שלא כמובן מאליו ובתזמון מוצלח לצד מקבילותיה הבינלאומיות, הצליחה הסדרה להפוך ל"בוורלי" או "דאגרסי" המקומית שלנו. אבל במשהו בריבוי הדמויות, במוגזמות ובאי סדר של הסדרה, הפך את המציאות שלה גם כן לפנטזיה. אמנם יוצרי הסדרה הצליחו, לצד הדרמות הרומנטיות, לגעת גם בנושאים חשובים וחינוכיים, אבל אלה גם הרגעים שהפכו אותה למעט טרחנית.
למזלה, נוצרה לה אחות קטנה וחביבה. אמנם רבים יחלקו על כך, אבל האמת היא ש"עשרים פלוס" היתה חביבה ומוצלחת אפילו יותר מ"עניין של זמן". למרות תמימותה, למרות ששרדה רק שתי עונות, למרות שהופקה בתקציב זול יותר ולמרות שלא נראו שם כוכבים כמו אביב גפן, "עשרים פלוס" הקדימה את זמנה כשהביאה למסך את הקטן את הנושא המבוקש של "צעירים בתל-אביב". שלא כמו הגרסאות שבאו ועוד יבואו אחריה, היא באמת היתה מציאותית.
צפו בפרק השני של "20 פלוס". באדיבות הטלוויזיה החינוכית הישראלית
הסיפור היה פשוט: בסוף שנות ה-90, דמויותיהן של ויצמן (שי קפון) ומרקוביץ' (משה בן בסט), שכיכבו ב"עניין של זמן", השתחררו מהצבא ושכרו יחד דירה בעיר הגדולה.
את החדר השלישי בגומחה הקטנה בעיר תפסה מיקי הופמן, שחקנית כושלת שמתפרנסת כליצנית בימי הולדת, אותה גילמה שירה גפן החיננית.
גם מי שלא התחבר לסדרה, נדרש להוריד בפני יוצריה את הכובע, שכן החליטו לקחת את ההימור וליצור את אחד הספין-אופים המפורסמים והבודדים בישראל. צעד אמנם שגרתי בטלוויזיה האמריקאית של התקופה ההיא, אך בישראל לא היה דבר שכזה עד אז, בוודאי שלא בדרמות.
שום דבר לא הולך להם
רגע אחרי "TLV", המציגה כביכול חיי צעירים זוהרים ונהנים בתל-אביב, ורגע לפני גרסת שדרות רוטשילד של "סקס והעיר הגדולה", "עשרים פלוס" מצטיירת כיום כזו ששרטטה בצורה מוחשית את מה שבאמת פוגשים הצעירים ששוכרים דירה קטנה בעיר הגדולה, לא את מה שהם היו מקווים לפגוש.
אין להם איפה לחנות, יש להם נזילה, לא ממש הולך להם במערכות יחסים, הם כועסים אחד על השני, הטלוויזיה מקולקלת, האוטו מקולקל, פורצים להם לבניין, הם חולים בבית, מנסים בכל הכוח להשתחרר ממילואים ולא סוגרים ת'חודש.
כן, זה בהחלט נשמע כמו חיים שלמים של דיכאון, אבל אלה בדיוק המצבים שבני העשרים וקצת בתל-אביב יכולים להזדהות איתם. חוץ מזה, משהו במשחק הלא בומבסטי של קפון, מרקוביץ' וגפן הוא שהצליח להעביר את כל הנושאים האלה באופן משכנע. גם כשהם התעצבנו וכעסו, הדרמה לא היתה מוגזמת. נכון שלפעמים ההצגה של השלושה נראתה מעט מגוחכת, אבל גם זו גרמה לחיוך טיפשי על הפנים.
העונה השנייה של "עשרים פלוס" די התקלקלה. וייצמן הסתפר וקצץ את התלתלים הזהובים, הופמן הוחלפה באמצע הדרך באיילה, אותה שיחקה ליאת גליק,
וגילמה דמות קצת יותר צבעונית וקצת קשה יותר להזדהות מאשר זו השלוכית והמתוקה של שירה גפן. לכן, תמיד יהיה כדאי לשוב דווקא לעונה הראשונה, בשביל לספוג את הדרמה הצעירה והמציאותית.
למזלנו, אלה שלא זכו לחוות את כל הפרקים במלואם דרך המסך הקטן, יוכלו לעשות זאת כעת באתר הטלוויזיה החינוכית. בנוסף, מדי פעם ערוץ 23 מקרין עבורנו שידורים חוזרים בלוּפּים הקבועים של סופי השבוע. ובפעם הבאה כשאתם חושבים לצלול לחיי תל-אביב היפים והברנז'איים על המסך, קפצו קודם לביקור אצל וייצמן ומרקוביץ'. הם יכינו לכם קפה שחור וסלט קצוץ, ויספרו לכם את כל האמת.
