אז מי רוצה שכן ערבי?

כל מי שרוצה להביע דעה על פסיקת הרבנים, ראוי שיתקלף קודם מכמה שכבות צביעות. ראשית, "פסק הלכה" נשמע לא טוב בעברית של קריסטמס 2010. שנית, "ערבים" זה הכי לא פוליטיקלי קורקט. מותר להאשים אותם בשריפה, באופן הכי ספונטני, אבל חוצמזה אסור להגיד עליהם כלום. שלישית, לא תמיד צריך להגיד את האמת. בטח שלא בקול רם.

• השכרת דירות לערבים - "באור אחר"
  

אז נכון, היו לכולנו מספיק פסקי הלכה מביכים של הרב עובדיה בזמן האחרון, ועכשיו גם בנו (ובנו של הרב אליהו זצ"ל) הצטרפו לפסטיבל הפסקים וההלכות. אבל אם מקלפים את כל שכבות הצביעות והמבוכה הנ"ל,

נשארים עם שאלה לגמרי לא פשוטה: מי רוצה שכן ערבי?

כן, זה נשמע לא טוב. זה נשמע רע מאוד. וזה רע מאוד. אולי כדאי לנסח את זה אחרת, לא להתמקד דווקא בערבים. כי, הרי, אנחנו גם לא רוצים שכנים אפריקאים שהסתננו לא מזמן לארץ, לא רוצים שכונה של עובדים זרים ממש על ידנו, ו... כן, יוצא שאנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הציוני לא חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית. או, זהו! הניסוח המנומס יהיה להגיד "לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל".

לי זה נשמע ממש בסדר גמור.

ברור לי שלכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת. הרבה אנשים בין גדרה לחדרה מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה. אבל לאחרונה כבר מסתמנת הסכמה-שקטה (כי אנחנו בעיקר חוששים להישמע שונאי אדם פרימיטיביים) שיש לנו בעיה. מדינת היהודים, המדינה היהודית, כבר לא נראית כמו משהו ברור מאליו.

באוזניים חילוניות

תפקידם של "פסקי הלכה", מעבר לפרקטיקה (ואני לגמרי מקבלת את הטיעונים הפרקטיים של הרב של צפת. לגמרי לגיטימי בעיניי), רחב ומהדהד כמו פסקי דין. לפעמים כמו פסקי דין של בית המשפט העליון: קביעת נורמה, רף מוסרי, אמירה חינוכית.

לאוזניים חילוניות, פסקי ההלכה נשמעים מנותקים (במקרה הטוב) וגזענים-פרימיטיביים-אנטי דמוקרטיים

(במקרה הפחות טוב). לאוזניים "דתיות" הן נשמעות כמו משהו שחבל שאומרים מחוץ למרחב הסגור של בתי-הכנסת.

אבל האמת היא שיש דברים שצריכים להיאמר, ומנקודת המבט שלי – לא נורא אם אומרים אותם 50 רבנים, לא נורא אם מגדירים את זה כ"פסק הלכה", אני יכולה להתגבר על המבוכה: תושבי ישראל, נא לא למכור או להשכיר נדל"ן ל"ערבים". "ערבים" במובן הרחב יותר של המושג. במובן של גויים, של לא-יהודים.

בואו נגיד שזה צו חירום ל-5 שנים, 10, 20 (זה בעצם תלוי במטפחי המסתננים ובפוסט-ציוניים). עד שהדמוגרפיה תתייצב ונרגיש שוב בטחון לגבי הצביון היהודי של החברה הישראלית. אחר-כך נשקול את זה שוב. עוד לא אבדה תקוותנו, אבל אנחנו כבר מזמן לא "כולנו אור איתן".