יוסף לקח אחריות, ומה איתנו?

שתי מילים משמעותיות תופסות את מרכזו של המפגש הטעון והדרמטי בין יוסף לאחיו. גם לאחר כ-3,500 שנים עוד ניתן לחוש את החשמל ואת המתח באוויר בלשכתו של יוסף, המשנה למלך מצרים, כאשר אחיו ניגשים אליו שפופים ושפלים, מוכנים להימכר לו לעבדים בעוון גניבת הגביע, כביכול. גם תסריטאים מוכשרים יתקשו לייצר דרמה שכזו שיש בה הכל: משפחה, נקמה, יצרים, כבוד, אמונה, בכי והשלמה.

בדרמה המכוננת הזו נזרקות לחלל האוויר שתי מילים המגדירות את הכל: האחת היא ערבות, והשנייה - שליחות. את המילה הראשונה אומר יהודה: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ד, ל"ב).

את המילה השנייה אומר יוסף כמה פעמים: "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ?(בראשית מ"ה, ה-ח).

טלנובלה בעם

לאחר 22 שנים כואבות של שנאה וקנאה, אי ודאות ועוגמת נפש, מגיעה גם הסאגה המשפחתית הכואבת הזו לסיומה. יהודה מוביל את אחיו - ואת המציאות כולה - למסקנה כי החיים הם מסכת של ערבות הדדית. פעם אתה למטה וזקוק להתערבותו של מישהו שיוציא אותך משאול תחתיות, ופעם אתה למעלה ונדרש לפגוש יד אחות, ולמשות אותה מצרתה. אי אפשר לחיות לבד; להגיד "שלום עלייך נפשי" ולהסתגר ב-ד' אמות. אי אפשר להתנער מהערבות.

כל ישראל ערֵבים זה לזה, ובכפר הגלובאלי על המגפות, אסונות הטבע ושאר הצרות שאינן יודעות גבולות - כל בני האדם ערֵבים זה לזה. הר געש באיסלנד משבית את אירופה, ונגיף ממקסיקו מפיל למשכב מיליונים על פני הגלובוס. יהודה, הבן הרביעי שהופך להיות מנהיג המשפחה, מגלה לאחיו ולעולם כולו את סוד הערבות ההדדית.

יוסף בא לפגישה הזאת ממקום אחר. הוא כבר מכיר את אחיו, ו"עושה להם בית ספר" פעם אחר פעם: בראשונה, כשהוא אוסר את שמעון ומבקש להביא את בנימין, ובפעם השנייה, כשהוא מטמין את הגביע באמתחת בנימין. כאשר כל הפרשייה העגומה מסתיימת, אומר יוסף לאחיו: לא אני ולא אתם מנהלים את העולם. כולנו בסך הכל שליחים, ושליח צריך לעשות את רצון משלחו. במבט לאחור אתם יכולים להבין כיצד גלגל בורא העולם את המציאות כך שאגיע למצרים ואתמנה לתפקיד הזה, כדי שבבוא היום אוכל לכלכל אתכם ולהציל אתכם מרעב.

כל החיים אנחנו שליחים של רעיון, של תוכנית, של מציאות שלא תמיד יש לנו את הכלים להבין אותה, ולדעת מתי היא מתחילה ומתי היא מסתיימת. את תורת השליחות הזו מבקש יוסף ללמד את אחיו בשעה הקשה הכואבת והמשמחת של האיחוד המשפחתי.

אין חיים בלי אחריות

ערבות ושליחות - אותן מילים שאומר יוסף ומגדירות הכל - נובעות מתוך מילה גדולה שהיא המקור לכל: אחריות. העולם איננו הפקר. לכל מציאות יש אחראי, ובכל מצב על בני האדם לקחת אחריות. לקיחת אחריות היא בסיס למערכת המשפטית, המוסרית, החברתית, הכלכלית, הרוחנית והדתית. אין חיים בלי אחריות, אין מציאות בלי אחראי. כבר בשאלה הראשונה ששאל אלוקים את אדם הראשון - "אייכה?" - הוא דרש ממנו לקחת אחריות.

בחג החנוכה למדנו שני דברים הפוכים זה מזה: מצד אחד למדנו על מידת הערבות, תחושת השליחות ורגש האחריות של החשמונאים והמכבים בימים ההם, ושל הכבאים, המתנדבים ושאר כוחות הביטחון - בזמן הזה. הם נתנו לכולנו שיעור שכבר שכחנו במסירות נפש אמיתית בפועל, והראו לכולנו אילו אנשים נפלאים חיים בתוכנו.

מאידך גיסא, גם למדנו בחג הזה - ממה שראינו לבד וממה שכתב מבקר המדינה - את ההפך הגמור. איך מנהיגים בורחים מאחריות ומגלגלים אותה איש לפתח רעהו, וכיצד הופכת תחושת השליחות לקרדום פוליטי ציני וצר.

איך במקום ערבות הדדית - מחפשים לכסת"ח איש את רעהו.

כתובת האש העולה מן הכרמל ומפרשת השבוע, בולטת זועקת וברורה. מילותיה מאירות למרחקים: ערבות, אחריות ושליחות. מי שלא יקרא את הכתובת הזו על קיר האש - יידרש לכבות שרפות רבות וכואבות בתוך עמו ומשפחתו, ביערותיו ובעריו, חלילה.