מכתב חוזר משמיים

לנחום, נכדי היקר

כשאני מתבונן בעיניך היהודיות התמימות, אינני יכול שלא להיזכר באותם ימים באוקראינה, ימי ילדותי הטובה. חיינו היו מלאים בקשרים ענפים עם האוכלוסייה המקומית, חיים טובים של כבוד הדדי. דמינו להם בלבושם (אותו שטריימל מפורסם), ואת שפתנו בללנו בשפתם. אידיש קראנו לה – חיבור של חול וקודש.

אבי האדמו"ר חינך אותנו לחלום על ארץ ישראל, אבל גוואלד - לא לעלות אליה. לאהוב את ירושלים עיר הקודש, אבל גם את צ'רנוביל שבגלות. זכורני שכאשר הגיעו יהודים מהתנועות הציוניות, אף התורניות שבהן, לשכנע אותנו לעלות ארצה - תקף אבי את הצעירים, וגירשם בבושת פנים, בטענה כי "הלכה זאת של ארץ ישראל, לשעתה היא יפה".

וכי מה היה חסר לנו שם? תורה - למדנו כמו שצריך. שכנים טובים - היו לנו שם. פרנסה - עליות ומורדות, אבל בסך הכל, כמו שכתבת בעצמך, חיינו היו בבחינת "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". גם עירנו היתה בחינת "ארץ ישראל ממש", ושמרנו על קהילות מאוחדות, וצדקה הרבה נהגנו לתת לעניי הקהילה, ואף לעניי הגויים המקומיים לא חסכנו, ותרמנו להם בעין יפה.

הסבר לכל דבר

המצב הזה לא התמיד. עננים של זעם כיסו את השמים, אבל אף על פי שהמצב נהיה גרוע יותר והאנטישימיות כבר הורגשה באוויר, כאשר היו הציונים מגיעים עם התעמולה שלהם, היה טאטע חוזר ואומר בזעם: "זה הכל בגללכם, כל השנאה הזאת. בגלל הכויפרים הציונים".

בילדותי חבר יקר היה לי, ג'וזף שמו, אוקראיני ובן לשושלת רוריק (שהמלך אולג נמנה עליה). אני זוכר את קורת הרוח שהיתה בעיניי אבי כשהיינו משחקים יחדיו, והוא מלמל לעצמו: "ממש כמו רבי אנטונינוס, שני מלכים".

אתה מבין זיסע קינדער? ככה גדלתי אני, כשאני רואה בציונים אויבים וכופרים, ומפחד כל הזמן שהם יהרסו את מרקם החיים המיוחד בו אני חי. שהם יקחו ממני את חבריי הטובים, את ביתי ואת האידיאלים שעליהם גדלתי. ובאשר להלכות שאותן למדת בישיבות, ואתה תמה עליהן בלבך (כגון: שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה) - איתן נחומק'ה הסתדרנו. היה לנו הסבר לכל דבר. יש הלכות שלא לומדים, ויש דברי תורה שלא מצטטים. בדיוק כפי שביקשת אתה מהרב שמואל. טאטע שלי היה בוודאי גאה בך מאוד, והיה רואה בך המשך ישיר לתפארת המשפחה.

אך לצערי הרב, לא כך המשיכו חיינו. בשנת 1941 נכבשה אוקראינה כולה על ידי הצבא הגרמני. ג'וזף חברי הקרוב היה מראשי משתפי הפעולה עם הגרמנים. האוקראינים שאיתם חיינו בשלום ובאחווה, הפכו בן רגע לגרועים שבאויבנו.

עת מלחמה ועת שלום

ביום בו הסגירו אותנו לגרמנים הבנתי שאולי שגינו. כמה מיהודי אוקרינה מתו בגלל שחשבנו שאנחנו חכמים יותר מהתורה?!

נו, שוין. אתה יודע שהתורה שלנו ניצחית. היא רואה את החיים בצורה מפוכחת, וגם אם לא תמיד נעים לומר אותה בקול - בסופו של דבר, היא זו שמנחה את הדרך. ובאשר לך, נכדי האהוב והשנון, עצתי לך ממרום שבתי: במקום גדולים אל תעמוד. יפה היא תמימותך ונאה לך מקומך. יפה גם החלום על השלום, על ההתנתקות המיוחלת. גם את הסכמי אוסלו ניתן להוסיף לאופטימיות הנעימה שלך. אך התורה מנחה אותך שבמקום בו יש אויבים צריך להילחם, לא להתעלם בכסות של מילים יפות ואידיאות מרומות. יש לאחוז במציאות.

אם תושבים ביישוב חריש צריכים למכור את בתיהם בגלל התנכלויות של חמולת קראג'ה; אם בעכו יהודים מקבלים מכות בגלל שהם יהודים; אם חייהם של תושבי עיר הקודש צפת שוב אינם אותם חיים; אם יהודים צריכים לברוח משכונות בגלל התושבים הערבים; אם יהודים פוחדים לגור בארץ אבותיהם שהובטחה להם - זוהי מלחמה ולא שלום.

יכול אתה להמשיך לשוט בדמיונות בעולם אוטופי, לחבק בעוז את חבריך אנשי השמאל והחלום, אנשי אסון אסלו וסיוט ההתנתקות. אך תן את המושכות לאוחזים בתורה, המקיימים את מצוותה קלה כבחמורה, ומכוונים לאמת התורה, ולא לתירוצי סרק עטופים ביופי חיצוני.

עצתי לך נערי, שלא תיפול בטעותי. שלא יגיע המצב בו תסתכל לאחור ותאמר שגיתי, אך אז יהיה מאוחר מדי. זכור את מאמר קהלת, החכם מכל אדם: "עת ספוד ועת רקוד. עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. עת לקרוע ועת לתפור. עת לאהוב ועת לשנוא. עת מלחמה ועת שלום".

• הכותב הוא בנו של רב העיר צפת, שמואל אליהו, שפסק כי אין להשכיר או למכור דירות לגויים בצפת