לא הכל שפיט, לא הכל פסיק

כ-50 רבני ערים ויישובים חתמו על גילוי דעת שבו נכתב כי חל איסור הלכתי חמור על מכירה או השכרה של דירות וקרקעות בארץ ישראל למי שאינו יהודי. העצומה, שמסתמכת על מקורות הלכתיים, מביאה למסקנה חד-משמעית שאסור למכור, ויותר מכך - מי שמוכר ניתן לעשות עליו חרם ונידוי.

הם עושים את אותה טעות שעשה בג"ץ.

פרופ' אהרן ברק, בשבתו כנשיא בית משפט הגבוה לצדק, הכניס את המושג "הכול שפיט" - מה שנתן לבית המשפט אפשרות להיכנס לכל תחום: חברתי, כלכלי, צבאי וכו'. ואכן בית המשפט דן ופסק בענייני מלחמה, דן ופסק בעניינים כספיים ואפילו פסק על מה יש קלון ועל מה אין.

מה קרה בעקבות כך? ראשית דבר נוצרה זילות במערכת המשפט. כבר לא מוסד שדן בדברים ברומו של עולם, אלא גם מתעסק ודן בזוטות. מהזמן שבית המשפט ניכס אליו את הנושאים שהציבור מרגיש שהם נושאים ציבוריים או חברתיים, נגרם כעס ומרמור כלפי מוסד חשוב ויסודי זה. בנוסף, הדבר עקר אפשרות לשיח ציבורי על מה ראוי ומה לא, מה מוסרי ומה אינו מוסרי. הכל נמדד בעיניים משפטיות והכל מוכרע בין כותלי בית המשפט באופן חד וברור.

במה לא לפסוק

כך גם הרבנים. יש תחומים שאסור להם לפסוק בהם. אינני נכנס לדיון ההלכתי, אלא בעיקר לחוכמה מה לפסוק ובמה לא לפסוק. כל דבר יכול להיות מוכרע כפסק הלכה, הרי התורה היא תורת חיים וניתן למצוא בה תשובה לכל תחום מתחומי החיים. ויש ציבורים שכל עניין - קטן כגדול - מוכרע אצל הרב.

הציבור הלאומי, שמאמין במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מבין את חוכמת החיים שיש בחיבור. תורת חיים היא זו שיודעת להגיד במה לא פוסקים הלכה ומשאירים את העניין לדיון ציבורי. לדעתי, תחום כמו

פוליטיקה צריך להישאר מחוץ למגרש ההלכתי או המשפטי. רב לא צריך לפסוק "הלכה" לאיזו מפלגה יש להצביע, או איזו הצעת חוק יש לקדם.

על הציבור הדתי-לאומי, שמאמין בשלטון של מדינת ישראל, אסור להביא עניינים ציבוריים להיות פסק הלכה. כמו בבג"ץ, גם בפסיקה, הדבר יגרום לזלזול בהלכה ולזלזול ברבנים. אסור לרבנים לעשות את אותה טעות שעשה השופט ברק.

כדי לשמור על כבודם ומעמדם על בית המשפט העליון והממסד הרבני, עליהם להדיר רגליהם מפסיקה או שפיטה בדברים שהם במרחב הציבורי ושייכים לדיון פנימי בין אזרחי המדינה. רק דיון ציבורי אמיתי ודיאלוג בין הזרמים יקבע את אופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה.