50 ילדים איבדו את בתיהם בחסות העליון

בבוקר אחד, כשהסופה החלה להרעיד את צמרות העצים, והכלבים יללו באימה מפאת הרעמים והברקים, יצאו להם 50 ילדים בגילאים שונים לבית הספר בלוד שבמדינת ישראל. במשך היום רובם שקדו על לימודיהם, מקווים שהסערה תשקוט מעט והם יוכלו לחזור בביטחה לבית שבו נולדו וגדלו. בהישמע הצלצול המעיד על סיום היום, הם רצו כולם כאחד לביתם, הסופה הלכה והתגברה ואיתה הרצון להיות שרוי בחמימות הבית, בחמימותם של שבעת הבתים של משפחתם המורחבת, משפחת אבו עיד.

אבל משהגיעו הביתה, הבית היה הרוס עד יסוד. 50 ילדים עמדו המומים מול שבעת בתיהם ההרוסים, מול עץ הדקל העקור והמים המתפרצים מהצינור המפוצץ. עמדו קפואים מול הרהיטים המושלכים כלאחר יד וזעקות אימותיהן המתמודדות לבד מול כוח ההרס. ומי הרס את ביתם? כי לא הסופה הרסה את בתיהם של 50 הילדים, גם לא שריפה של אש יערות, אלא קבלני הריסה של מדינת ישראל היודו-דמוקרטית באישור בית המשפט העליון היודו-דמוקרטי הרסו את ביתם עד היסוד, מלווים במבטי השמחה לאיד של שכניהם היהודים.

תלמיד ליד אחד הבתים ההרוסים (צילום: אתר alarab.net)

האם ייתכן שבית המשפט לא ראה לנגד עיניו את טובת הילדים, אזרחי המדינה, רק משום שהם פלסטינים? עכשיו כשחוזרת הסיסמה ליהוד לוד, האם מותר לחשוד שבית המשפט העליון לוקח שוב חלק פעיל בפשעי הגזענות והנכּבה המתחדשת?

כשסוהל נאפר מלהקת ההיפ-הופ דאם ואני הגענו לבתים, כבר לא הייתה שם אבן על אבן, רק גל חורבות בלב השכונה למען יראו וייראו. סוהל צילם את ההריסות. אני הסתרתי דמעה. אבל כאן צריך זעם, לא רחמים. צריך להיות חזקים ולחשוב על דרכי מאבק. בינתיים, בקרבת ההריסות הקימו אוהל מחאה ומקלט למשפחות. ההורסים לא השאירו בית או שניים כדי שיוכלו למצוא בהם מסתור, גם לא חיכו לאביב להקל את הסבל. נראה כי הם רצו לבצע את ההרס כמה שיותר כואב וכמה שיותר משפיל.

חושבים על טרנספר

ישנם הרבה כוחות בפוליטיקה הישראלית, שמקווים שהפלסטינים בישראל יתמרדו ובבוא הזמן יהיה אפשר לגרשם מעבר לגבול. הם אומרים שהם לא רוצים פתרון סופי, כי הם מתנגדים לרצח עם, הרי אף אחד מהם לא ברברי. הם רק רוצים לדאוג שהערבים לא יתרבו כשפנים על אדמתה הקדושה של ישראל. לכן יש חוקי נאמנות, לכן יש צמצום מרחב המחייה, לכן נעשות יותר ויותר פעולות המייצרות הזרה לאזרחי ישראל הערבים.

גרו במקום עשרות שנים (צילום: אתר alarab.net) 

הרס בית הוא פעולה אכזרית בכל הקשר, אבל היא אכזרית עוד יותר כשהיא באה להדגיש למי מותר להישאר בביתו גם ללא אישור ולמי אסור. בית המשפט העליון יודע על השכונה היהודית השכנה, גני אביב, שאושרה בדיעבד למגורים. בית המשפט העליון יודע שלשכונה היהודית בנו גשר מעל פסי הרכבת, כדי שילדים יהודים לא יידרסו, ולערבים בנו את הרכבת בתוך השכונה בלי גשר אחד לרפואה. בית המשפט העליון יודע על השכונות שבונים למתנחלים הדתיים בלוד, במקום לבנות שכונה מפוארת לאותם ערבים שהמדינה רוצה את אדמתם.

בית המשפט העליון יודע שבערים המעורבות יפו, עכו ולוד, יש נישול זוחל ואכזרי של בני העם הפלסטיני, אזרחי מדינת ישראל.

בית המשפט יודע ומשתף פעולה. אני ראיתי במו עיני את כבוד השופטת דורית ביניש מאשרת דה-פקטו ובדיעבד שכונה חדשה לא חוקית לחלוטין, היושבת על אדמת בילעין השדודה. אז מעניין מדוע אינה מאשרת בדיעבד שכונה של פלסטינים בלוד, החיים שם כבר עשרות שנים?

אני מאשים את בית המשפט העליון של מדינת ישראל, כמשרת נאמן של אידיאולוגיה גזענית שאינה שונה בהרבה מהגזענות של הרבנים שחתמו על מנשר חוקי נירנברג הישראלים. כמו בית המשפט במחזה השיקספירי הסוחר מוונציה, המכופף את החוק האזרחי לטובת השליט הנוצרי כדי לפגוע ביהודי שיילוק, כך בית המשפט העליון במציאות שלנו הפך למכבסת המילים של הכיבוש והגזל על בסיס לאומני.

האם ביניש באמת מאמינה שיש הבדל עקרוני בין גירוש, שנעשה במסווה של דמוקרטיה, לגירוש שנעשה במסווה של תיאוקרטיה. האם יש הבדל בין הקרן הקיימת, האוסרת חכירת אדמות לערבים בשם הלאום, לבין הרב הפשיסט אליהו מצפת, האוסר זאת בשם הדת? מבחינת הפלסטיני, שניהם שייכים למכונה משומנת אחת המקדמת את נישולו מהמרחב הציבורי ומשמרת אותו כזר במולדתו.

זכרונות משיקספיר

לפני חודש ראיתי את אל פצינו משחק את תפקיד חייו כשיילוק על במת ברודווי. לאחר שאנשי ונציה הנאורים נישלו אותו מכל רכושו הם הכריחו אותו להיטבל לנצרות. הבמאי הוסיף סצנה מזעזעת, שאינה מופיעה במחזה של שייקספיר. בסצנה רואים איך אנשי ונציה מטבילים את שיילוק המובס לנצרות. אל פצינו יוצא מההטבלה רטוב ומושפל, כפוף וחסר אונים מול השליט "החזק והרחום" זה שחס על חייו לאחר שלקח ממנו את ביתו את אמונתו ואת כבודו העצמי.

שיילוק מרים בייאוש את הכיפה שנפלה לרצפה, מניח אותה בחזרה על ראשו ומישיר מבט אל אנשי ונציה המרוצים מעצמם. המבט מתחיל

 כמבט מיואש ומובס, אך הוא מתחזק ומתחדד ואומר: אני שיילוק בן דת משה מאמין באל קנא ונקם; עוד אשוב לקחת את מה ששייך לי בדין.

באותו יום הרס ארור, נורה ביריית אקדח כלבו של מחמוד, אחד מ-50 הילדים שיצאו בבוקר מביתם וחזרו אל עיי חורבות. מבטו של האב, בבנו הכורע ברך על סף ביתו ההרוס, מחזיק בידיו את גופת כלבו השחוט היה כמבטו הנואש של שיילוק המישיר מבט לנוכח בני ונציה, המרוצים מיכולתם לעשוק את החלש בחסות חוקתם המתקדמת. והמבט מתריס ואומר: אני נשאר כאן לנצח, פלסטיני הנני.