מבחן היי קיו

בשבוע בו הופיע אלבום הפוסט-מוות הראשון של מייקל ג'קסון שכולל חומרים חדשים, ראוי להיזכר במי שהיה השותף הכי בכיר להישגיו הפנומנליים. קווינסי ג'ונס סיכם לאחרונה את הקריירה שלו במוצר שמוכיח שלפעמים, למרבה הצער, אינך מוכרח להיות מת ונטול בחירות בכדי לבצע חבלות קלות במוניטין יוצא הדופן שלך.

לפני כחודש, כשהוציא את המחווה העצמית הזו, ג'ונס תקף את מפיקי האלבום הג'קסוני וטען שלא ייתכן שזה ג'קסון ששר שם. בתגובה, ביקר אותו טדי ריילי, אחד המפיקים, וטען שג'ונס כבר זקן וש"הוא כבר בקושי שומע איך מישהו מדבר, אז מי הוא שיגיד האם זה כן או לא ג'קסון ששר שם". רק בשבוע שעבר נכתב כאן על חזרתו המוצלחת לפעילות הפקת פופ של אלברט האמונד בן ה-66 אצל דאפי. החדש של קווינסי ג'ונס אומר כנראה דברים פחות משמחים על כושר הפעילות של אמן עילאי שכמותו בגילאים כה מתקדמים.

Q: Soul Bossa Nostra הוא מחווה עצמית, בהשתתפות מגוון נרחב של כוכבי פופ, היפ-הופ וסול עכשוויים. לא פלא שכולם שמחו להצטרף אליו. בגיל 77, ולאחר שהחלים מזמן משבץ מוחי שכמעט קטל אותו, ג'ונס הוא בכיר מפיקי המוזיקה האמריקניים החיים, ואחד משני מפיקי הפופ הגדולים בכל הזמנים, תואר שהוא חולק עם עמיתו הבריטי ג'ורג' מרטין.

ג'ונס ב-1980. 27 פרסי גראמי (צילומים: Gettyimages) 

מרטין, להבדיל מג'ונס, בחר בעשורים האחרונים למעט בפעילות באולפנים בשל הידרדרות מצב השמיעה שלו. אפילו את "אהבה", דיסק המתעד את שיתוף הפעולה המרתק עם "Cirque de Soleil", הותיר בידיו ובאוזניו של בנו-שותפו ג'יילז. גם ג'ונס לא ממש ממשיך בקצב העבודה הרצחני שאפיין את חמישים שנותיו הראשונות בתעשיית המוזיקה. אבל, כאמור, את המתנה המאוחרת הזו העניק לעצמו מתוצרת בית. וגם אם היא אינה עושה חסד עם עברו, בטוח שאת ההיסטוריה שלו אין בכוחו של שום מוצר חדש לעמעם.

"מותחן", האלבום השני מתוך שלושה שג'ונס הפיק לג'קסון אחרי "Off The Wall" המושלם, הפך לאלבום הנמכר בהיסטוריה, עם מכירות של כ-110 מיליון עותקים ברחבי העולם. אבל ג'קסון היה רק השיא העסקי בסדרת הישגים שעוד לפניו עשתה את ג'ונס לגיבור תרבות כל אמריקאי ולגיבור שחור חלוצי בפרט.

חלוץ שחור

כמו לואי ארמסטרונג, מיילס דיוויס, ברי גורדי, ג'יימס בראון, סטיבי וונדר, מוחמד עלי, סידני פואטייה, ריצ'ארד פריור, ביל קוסבי, ארית'ה פרנקלין, מייקל ג'ורדן וכמובן מייקל ג'קסון, דמותו של ג'ונס נישאה גם מעבר לאמנות שלו. הוא היה אדם שחור מוביל בתחומו, והתפתח כלכלית להיות אחד מראשוני הנגנים/מעבדים/מפיקים מוזיקליים/מלחינים שגם הקימו חברת תקליטים משל עצמם. ג'ונס לא רק הפיק מוזיקה. הוא יזם והפיק תכניות טלוויזיה וסרטים.

עבד עם כולם, מבילי הולידיי וסינטרה עד מייקל ג'קסון

רשימה מצומצמת של הענקים שעבדו איתו כוללת את בילי הולידיי, ריי צ'ארלס, דיזי גילספי, פרנק סינטרה, שרה ווהן, וכמעט כל אמן מוכר מיליונים שצמח בפופ האמריקני משנות החמישים והלאה. ב-1984 עשה עם ג'קסון וליונל ריצ'י את "We Are The World", ועולם המוזיקה האמריקנית אכן היה שלו, של "קיו". הוא עמד בכל כך הרבה צמתים בהתפתחותה, עד שלא פלא כי צבר מספר שיא של מועמדויות לגראמי, 79, מתוכן זכה 27 פעמים.

האלבום החדש (עליו דיבר והרחיב באתר בילבורד) סוקר רבות מהתחנות בקריירה של ג'ונס, אלא שכמעט אף אחד מהקטעים לא מקבל טיפול מעניין יותר מבעבר, וכמעט אף אחד מהאמנים האורחים אינו מזדהר לגבהים ששווה להתאמץ ולהגיע אליהם.

סתם להציק

הרצועה הפותחת דווקא חזקה ומבטיחה, כשטאליב קוואלי נותן ראפ היסטורי-חינוכי-נוסטלגי מרגש על רקע נעימת "איירונסייד" שג'ונס הלחין. אבל כבר מהרצועה השנייה ברור מה הרוח השלטת באלבום. אייקון מחדש את "Strawberry Letter 23" שכתב שוגי אוטיס ושג'ונס הפיק לאחים ג'ונסון המופלאים. ג'ונס הסביר למגזין הבילבורד שכוונתו היתה "לעדכן את החומרים לשפה ולקהל עכשוויים", אבל מרבית הזיווגים כאן בין העבר לבין ההווה אינם עושים חסד עם מה שהיה מפואר מלכתחילה. לודקריס, לדוגמה, סתם מציק ל"סול בוסה נובה" שג'ונס הלחין ושהיה אחד מרגעי הפופ הראשונים שייצאו את מהפכת הבוסה נובה מברזיל לחצי כדור הארץ הצפוני.

עם ריקי מיינור וליונל ריצ'י בהקלטת "We Are The World" למען האיטי 

אבל בין המצטיינים יחסית ניתן למצוא, לצד קוואלי, את ווייקלף ז'אן, שיחסית נאמן לעצמו בשיר מפסקול סדרת הטלוויזיה המהוללת "שורשים", ואת מרי ג'יי בלייג', שבאמת צריכה להתאמץ נורא כדי להיות פחות מטובה מאוד.

הרצועה היחידה שלטעמי גם מספיק שונה מהמקור וגם מוצלחת כמותו, מגיעה בחידוש ל-"It's My Party" שג'ונס הפיק במקור ללזלי גור, ושכאן איימי וויינהאוס חידשה עצמאית, כשלצידה מארק רונסון. אגב, השניים הסתכסכו בחודשים האחרונים, כך שלמרבה האכזבה זו עלולה להיות עבודתם האחרונה יחד. חלק מהמבקרים טוענים שהשירה של וויינהאוס כאן מזלזלת, מחלטרת, מרושלת ונעדרת את המתיקות הנאיבית של המקור.

לטעמי זה בדיוק מה שעושה את ההגשה של וויינהאוס למצוינת. היא אמנם נשמעת כמו מאמא עצומת ממדים בת 60 ולא כמו האישה השדופה והצעירה שהיא, אבל היא שבה ומוכיחה עד כמה הגישה שלה בהגשה חד פעמית, ייחודית, ומשלבת נהדר בין מסורתיות לאיזו מרדנות מובנית, טבעית ומתריסה. זה גם אחד החידושים הטובים של וויינהאוס, אחרי כמובן קריאתה האדירה עם רונסון ב"ואלרי" של הזוטונס.

היא הרבה יותר חיה וחדה פה מאשר בגרסאות הדי מפוהקות שהקליטה בהזדמנויות קודמות ל-" Will You Love Me Tomorrow ול-"Round Midnight". ו"זו המסיבה שלי" של וויינהאוס היא הוכחה ראויה לכך שגם היא שייכת למועדון העל עליו ג'ונס דיבר בציטוט הבא למגזין ה"בילבורד": "אני בתעשיית המוזיקה

כבר 60 שנה ותמיד אמרתי שאם אינך יכול לזהות מי האמן בתוך 20 שניות, הוא אינו יכול להיחשב ככוכב. זה אומר שלאמן אין את זה. לרוב הזמרים יש צליל ייחודי שקיבלו מאלוהים. זה צליל וזו חווית חיים, ואתה לא צריך לנחש מיהם פרינס או מייקל ג'קסון או אשר או סטיבי וונדר. ואני מאוד גאה כשאנשים כאלו שרים בשירים שלי".