חצי-חצי? על דילמת החשבון במסעדה
הגיע הזמן לדון פעם אחת בסוגיה שהיא טאבו. זה נושא קטנוני, שעצם העלאתו מציירת את יוזם הדיון כקמצן קטן, אבל לכולכם זה הפריע לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. תתפלאו, אבל יש פתרונות לשיפור האווירה הטעונה סביב השולחן
מסופר על זבוב ופיל שהיו רצים באיזו קרחת יער. לפתע מסתכל הזבוב לאחור, ושואל את הפיל בהערכה עצמית: ראית כמה אבק אנחנו עושים?... ההמשך הפחות ידוע של הבדיחה החבוטה הזו הוא שאחר כך התיישבו הפיל והזבוב במסעדת ג׳ירף והזמינו. הפיל הזמין נתח של פרה ואילו הזבוב הזמין יתוש מטוגן. בסיום הסעודה פנה הפיל לזבוב ושאל: אחרי שעשינו כל כך הרבה אבק ביחד אולי נחלוק את החשבון חצי חצי?
הגיע הזמן לדון פעם אחת בסוגיה שאף פעם לא דנים בה - איך מחלקים את החשבון במסעדה? זהו נושא קטנוני, שעצם העלאתו מביאה לזה שיתארו את יוזם הדיון כקמצן קטן, אבל כמעט לכולנו זה קרה לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. כולנו מכירים את התופעה שבה נפגשים כמה זוגות או משפחות במסעדה, מזמינים את מאכלינו ואז מגיע החשבון שאורכו כאורך חשבון סופר של סוף השבוע.
כאשר מדובר במשפחות דומות או בהזמנות דומות אין בעיה. בליעת הקניידלך הגדול בגרון מתחילה כאשר אתה הגעת שבע למדי ומולך התיישבו משפחת אחיך עם שלושה בנים מתבגרים אוהבי אנטריקוט, ומספיק פיינשמעקערים על מנת לדרוש אותו ברוטב צלפים שמיובא במיוחד מערבות פטגוניה, ומחירו נקוב בדולרים כי פשוט לא נעים לשים מחירים בארבע ספרות שקליות, ואז בסוף הארוחה מישהו (אבל לא אתה כמובן) מפטיר כלאחר יד - "נתחלק, נכון?"
או אז מתרחשות שתי תופעות עוקבות: הראשונה היא שאתה מנסה לשוות לקולך נימה רגילה של שוויון נפש ולהחזיר לפרצופך את הדם שירד לסרעפתך ולמלמל: "בטח, בטח". התופעה השניה, שמגיעה בדיוק שתי דקות לאחר שנפרדתם ואתה יושב במכונית עם אשתך, היא שאתם יושבים קפוצי שפתיים בעוד סלט הקיסר שאכלתם והתחלקתם בו ביחד מחפש דרכו בבטנכם בהמיה לא חרישית. אתם רוטנים ומקללים: "איך תמיד ההוא חייב להזמין יין יחד עם המנה הראשונה", ומצהירים כי לא תיכנסו בחיים למסעדה השוחטת הזו, ובטח לא עם ה"הם".
הקטנוניות גדולה מאיתנו
אין לכם מושג מכמה אנשים שונים שמעתי את אותו הסיפור בוורסיות שונות, כי עמוק בפנים אנחנו כולנו אנשים קטנים וקטנוניים ובאוטו, כאשר אנו משוחררים מכבלי ה"לא נעים" ומשוחחים עם בני הזוג, כולנו עושים את אותם חשבונות ומסתכלים על אותם הדברים. וכמה חברויות נהרסו או לפחות הועמו מעט רק בגלל סיפורים שכאלו, אבל אף פעם לא מדברים עליהם כי לא נעים.
אני מכיר סיפור על שר אוצר כלשהו אשר פעם בשבוע היה יושב לכתוב במחברת מיוחדת (בזמנו לא היו מחשבים) את מספר הקוטג׳ים ובקבוקי השתיה שמשפחתו צרכה. הרוויח די הרבה והחליט על מיליונים, אבל הקטנוניות הייתה גדולה ממנו.
גם המסעדות מוסיפות משהו לטשטוש החלוקה הנכונה. בעוד שבתפריט רשומה המנה ומרכיביה השונים ונוסח הכנסתה לאש (טבחים פלצניים יוסיפו גם כמה שעות השתזפו המרכיבים מתחת לשמש ואם זה היה בגליל או בארגנטינה) בחשבון הסופי יופיעו שורות כמו: :"עוף צ'יקמו" או "פסטה פאדור" ומי בכלל זוכר מה היה השם המדוייק של המנה? גם המלצריות למיניהן שמודרכות להגדיל את החשבון מנסות להכניס כמה שיותר מנות משותפות לשולחן - ואיך בכלל נחלק את זה אם לא בשווה?
על מי מוטלת חובת ההצעה?
אין אני מדבר על חלוקה שתביא לשינוי של 40-50 שקלים בחשבון. אלו הפרשים יחסית קטנים, שבגינם אין טעם להעלות את הסוגייה. מי שנכנס למסעדה אמור לדעת כי באותו רגע נפלו לו מהכיס 200 שקל ומעלה וסטייה של עשרות שקלים היא בגדר הטעם הטוב ובמקרה כזה חלוקה שווה היא הכי נוחה.
אני מדבר על סטיות של יותר מ-100 שקלים. הפתרון המדוייק, לטעמי, צריך להיות בסגנון ההגדה של פסח. מספרים על שאינו יודע לשאול: "ואת פתח לו" - כלומר אלו שאכלו יותר בצורה מהותית הם אלו שצריכים להציע לשלם יותר. חובת ההצעה עליהם, אם הם ימתינו שמישהו אחר יציע לחלק או שהם עצמם יציעו את החלוקה השווה, יש סיכוי לא רע בכלל שיסווגו במכונית כיהירים שלא לומר חזירים.
אם הגעתם לשולחן עם ארבעה ילדים בעוד שאיתכם זוג עם תינוק יונק - אתם הם אלו שאמורים להציע תשלום לפי ראשים. כלומר, חלקו את החשבון ב-8 אוכלים אמיתיים וקחו לעצמכם 6 מתוכם, אם תציעו מספר כלשהוא שיהיה גבוה יותר כמו "אני אשים 400 ואתה תשים 250" – גם תצאו ידי חובתכם.
פרסי הנובל האחרונים בכלכלה ניתנו בעיקר לעבודות שהוכיחו את הקשר הפסיכולוגי לכלכלה. מספיק שתיתנו דעתכם לחלוקה לא שווה בחשבונות קיצון, האווירה הטעונה לעתים בעת קבלת החשבון בשולחן תשתפר מיידית. אם זוג מסויים אכל את הפילה והזוג השני הסתפק בפסטות צמחוניות. במידה והזוג הקרניבור יציע לשלם את הטיפ לבדו, הכל יעבור יותר טוב, והבקלאווה או הטירמיסו יחליקו יותר טוב בגרון לכולם.
ולסיכום, אם אתם לא מבינים על מה בכלל אני מדבר, אני מציע שתבדקו טוב טוב אם אין כמה משפחות שמנסות לדלג על ארוחות איתכם.
יהודה מודעי הוא מנהל כספים בחברה תעשייתית. ניתן לשלוח דוא"ל אישי ל- Yehudam7@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
