דין עילוי בתורה כספורטאי מצטיין
בן-גוריון ראה לנכון לפטור 400 אברכים משירות צבאי, אך מאז המספר נסק. צריך שרק מי שנחשב עילוי יישאר בישיבה והיתר ישרתו בצה"ל. אבל, אם לא נלחץ למפנה חד יותר, התוכנית תהיה כוסות רוח למת
התמונה הרצויה הולכת ומתבהרת מזה שנים, ולאט לאט גם המנהיגות מתחילה להבין שאין ברירה, חייבים לעשות מעשה דרסטי על מנת להבטיח את עתידה של מדינת ישראל. חייבים לחזור לערכים של סולידאריות חברתית ושוויון בזכויות וחובות. אפילו אם לא ממקום
בתמונה הרצויה הזו אנחנו יכולים לראות לנגד עינינו חברה בה הרוב המוחלט של עם ישראל משרת את החברה ואת המדינה בתוכן הוא חי, במסגרות של שירות צבאי ואזרחי. אותו רוב מוחלט גם עובד למחייתו, ומפרנס בכבוד את משפחתו. חלקו בוחר ללמוד לימודים אקדמים, או מספר שנים של לימודי תורה, וזוכה לתמיכה נדיבה של המדינה במהלך לימודיו על מנת שיוכל להתמקד בהם ולא בעבודה במלצרות מדי ערב. עם סיום לימודיו הוא משתלב בשוק התעסוקה ומפתח לעצמו קריירה, תוך שהוא תורם ליצרנות של המשק הישראלי ולחוסן הכלכלי שלנו כמדינה.
מיעוט קטן של עילויים, גדולים בתורה שכבר מגיל צעיר זוהו כבעלי פוטנציאל כזה, מתמקדים כל ימי חייהם בלימוד תורה, על מנת "לשמור את גחלת" של העם היהודי, ובתקווה להתפתח לגדולי התורה הבאים של עם ישראל. מדינת ישראל תומכת בהם כלכלית, ומאפשרת להם להתמקד בכך כל חייהם, מתוך הכרה בחשיבות העניין לרבים בעם. בדומה לספורטאים מצטיינים, יימצא עבורם מסלול שירות ייחודי שיאפשר להם לשמור על אורח חייהם הלימודי, תוך השתתפות סמלית בנטל השירות. לימודיהם לא ייפסקו כל חייהם, ומי שירגיש כי המשימה גדולה עליו יוכל לפרוש ממסגרת זו ולהשתלב בשוק התעסוקה כמו כולנו.
לחשוב כמו בן-גוריון
מה יהיה מספרם של אותם עילויים? דוד בן-גוריון ראה לנכון לפני כ-60 שנה לפטור 400 אברכים משירות. האם צריך לשמור על המספר 400 דווקא, או להגדיל בהתאם לגידול מאז באוכלוסיית ישראל ולקבוע מספר של 4,000? אני לא יודע. מה שברור הוא, שהמספר צריך להיות איפשהו באזור הזה, ולא עשרות אלפים כפי שכיום.
ברור גם שממשלת ישראל תצטרך להשקיע משאבים רבים בהכשרה מקצועית ועידוד השכלה גבוהה במגזר החרדי, וכן בהשמה של חרדים בשוק התעסוקה, במגזר הציבורי והפרטי כאחד. אי אפשר לצפות מציבור שהתרגל במשך שנים רבות שלא לעבוד לרכוש את הכישורים לכך ברגע אחד וללא ליווי ותמיכה. גם אנחנו הציבור היצרני נצטרך לגלות פתיחות וסבלנות, ולהפיל את מחסומי החשדנות והסטיגמות השליליות הקיימות כיום כלפי החרדים.
אני מניח שהתמונה שתיארתי כאן יושבת לרבים בראש, וברורה גם למנהיגנו, שעדיין חוששים לעשות את המפנה. אין ספק שהאתגר הוא עצום, וגם אם יתרחש מפנה דרסטי כיום ייקחו לפחות 5-10 שנים עד שנרגיש את השינוי באופן מהותי. אבל אין לנו ברירה אלא לבצע אותו. האם ועדות גבאי למיניהן צועדות בכיוון הזה? לתחושתי כן, אבל לא מספיק. ייתכן מאוד שההמלצות הן מעט מדי ומאוחר מדי, ואם אנחנו לא נלחץ למפנה חד יותר, הן יתבררו ככוסות רוח למת.
יובל אדמון, יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
