נכשלת בעבודה? זה לא אומר שאתה כישלון
אלה עושה את עבודתה באופן מספק - אבל מרגישה כישלון. בין השאר בשל תגובות פושרות מהבוס. איך מונעים את ההרגשה? מבינים שזה בלתי אפשרי לעשות הכל באופן מושלם, ולומדים להכיר בערך העצמי שלכם
בעבר נהגתי לברך את המתחילים בעבודה חדשה באמירה: "בהצלחה במשימות שעומדות לפניך", כך עשיתי גם במקרה של מטופלת שלי, אלה. אחרי זמן מה נפגשנו שוב, וכשהתעניינתי בעבודתה החדשה היא סיפרה לי שהיא מרגישה כישלון בעבודתה, בין השאר, בשל תגובות המנהל למאמציה. אבל דווקא משיחה עמה התברר לי היא מבצעת את תפקידה באופן מספק - אז מהיכן מגיעה ההרגשה הזו?
- מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
המחשבה שיש "הצלחה או כישלון" יוצרת חרדה מכישלון ולא מאפשרת לעובד להתמקד בעצם העשייה שלו. החשש מכישלון בולם יצירתיות ותנופה ואלו המתמקדים כל כך בהצלחה יותר מועדים לכישלון, או לתפישת הישגים פחות ממושלמים ככישלון.
90% אינם כישלון
כך גם אצל אלה. היא כל כך התמקדה בשאלת ההצלחה מול כישלון, ופספסה שני דברים חשובים – האחד, היא לא נכשלה, גם אם לא תל ב-100%. השני, ולדעתי הוא הפספוס היותר גדול, היא לא ראתה את התהליך אותו היא עוברת שתורם לכישוריה ויכולותיה.
המניע הטוב ביותר לבצע עבודה שיש לעשותה, הוא ההנאה בעשייתה. אך עם כל זאת, אין לברוח מהעימות המתחייב של השאלה: למה אנחנו פוחדים כל כך להיכשל? הרי משחר ילדותנו אנו חווים גם חוויות של הצלחה וגם חוויות של כשלון, לדוגמה: איש מאתנו לא התחיל את חייו בכך שידע איך הולכים – הלכנו, נפלנו, נחבלנו, ניסינו שוב ושוב. כך לגבי קריאה וכתיבה ועוד.
לא כל כישלון משליך עליך
יתכן שהסיבה לחשש שיש לנו מפני כישלונות, נעוצה בתפיסה מוטעית שלנו את עצמנו. נדמה לנו, בטעות, שערכנו כבני אדם נמדד ותלוי בהצלחות שהצלחנו או בכישלונות שנכשלנו. נוצר פחד שמא שגיאות יורידו מערכנו וקיימת תחושה שהצלחות יגרמו לנו להיות בעלי ערך גבוה. אנחנו הופכים לצרכני הצלחות ופחדני כישלונות ושוכחים שיש גם ערך לאדם בפני עצמו שלא אמור להתערער בגלל תגובות חיצוניות של סופרלטיבים על הצלחה או גינויים על כשלון.
ברור שיש לנו רצון להצליח וחוויית ההצלחה היא חוויה נעימה שטוב לקבל עליה פרגון. עם זאת, חשוב שהפרגון יהיה ענייני ממוקד בנושא ההצלחה ולא נדבק לאדם ויוצר סטיגמה. חשוב שהוא יאמר במונחים של "הצלחת" במקום "אתה מוצלח".
באותה מידה, ברור שחווית הכישלון אינה רצויה לנו. כשנכשלים זקוקים לעידוד ולא לגינוי. גם כאן אמור להיות מיקוד בנושא עצמו בו לא הצלחנו, ללא יצירת סטיגמה: "לא הצלחת" ולא "אתה לא מוצלח". וגם כאן, כשאתם כמנהלים נותנים סופרליטיבים, דווקא כאן לאמירה "לא הצלחת" יש פחות נזק לעובד השומע אותה מאשר למילה "נכשלת".
הכל שאלה של מינון. אסור לתפוש כשלונות כבעלי משקל יותר גבוה מהצלחות. השאלה מי יספק לנו את היחס הנכון במצבים של הצלחה וכשלון? אם יש לנו מנהל שיודע להודות לנו על ההשקעה, לברך על ההצלחה ולעזור בזמן כישלון – המצב מצוין. אם המנהל אינו מהזן הזה, ייתכן שיש לנו חברים טובים שידעו לעשות זאת. אבל לא רק.
העניין הוא שגם המנהל וגם החבר הטוב – אלו אנשים מחוץ לנו. הישענות והזדקקות לתגובותיהם מבורכת בתנאי שאינה יוצרת תלות. עלינו לנסות לפרגן לעצמנו על הצלחותינו, ולא להכות בהעצמנו על כישלונותינו: קל לומר- קשה לעשות...אבל אפשרי. ההשקעה בשינוי כזה, גם אם פונים לעזרה מקצועית, היא כדאית כיוון שכך התלות בתגובות הסביבה תקטן והאדם יהיה אדון לשמחתו בהצלחותיו ואחראי לתקן את שגיאותיו.
איך מתחילים?
אין ספק שאנו שואפים לבצע את עבודתנו בצורה טובה ונכונה. יחד עם זאת מומלץ שנעשה שינוי במיקוד. במקום לעסוק כל הזמן בפחד משגיאות, עלינו להתמקד בעשייה עצמה - אך מתוך הבנה שאיננו מושלמים. החוזקה שלנו היא היכולת ללמוד מטעויות ולתקן אותן.
את השינוי הזה עברתי ביחד עם אלה, אשר סייעה לי "לתקן" אף את עצמי. למדתי איתה ביחד היכן נכשל מנהלה בהעברת המסר ותיקנתי את עצמי כמנהלת וכעובדת. גם הברכה השתנתה והפכה ל:"לא באתם כדי להצליח באתם כדי לעבוד. אני מאחלת לכם עבודה מהנה ופורייה".
דסי צוראל היא מנחה בכירה במכון אדלר http://www.machon-adler.co.il
לפנייה לכתב/ת 
