בטלנים באוהלה של תורה

למעט אי-אלו קולות מחאה רפה, שלא לומר מאולצת, מצד הח"כים החרדים - נרשמה בעיקר אדישות מפתיעה, לאחר שהממשלה העבירה את ההחלטה בנושא הארכת קצבאות האברכים. את "משק כנפי ההיסטוריה" ששמעו בלשכת ראש הממשלה עם קבלת המלצות "ועדת גבאי", לא שמעו כנראה בלשכות חברי "יהדות התורה". שם כבר רואים את סוֹפה של הסוּפה בממשלה הבאה. רק בכוללים - כמה מפתיע, היו אברכים לא מרוצים.

• חוק האברכים - באור אחר
  

ההכרה בהחלטה המדוברת בקיומם של הלומדים המתמידים הלהיטה את הרוחות בבית המדרש. זאת, על אף שמדובר ברעיון נכון בעל מכנה משותף אזרחי רחב, לפיו מדינת ישראל צריכה לאפשר את בנייתו של "בית יוצר יהודי"

להנהגה הרבנית הבאה, ולזקק מאגר מרוכז ומצומצם שיכיל את "נבחרת החלומות" התורנית של הדור ההמשך.

כבר לא מעט זמן מתחולל שם מאבק איתנים בין היושבים 12 שעות על ספסל העץ הקשה, והוגים בהלכה ובדעת - לבין אלה ש"מעבירים את הזמן" בעדכוני אקטואליה עם החברותא, בתוספת ביקורים תכופים בפינת הקפה והעישון הידועה לשמצה. לא ירחק היום שהעניינים יגיעו לכדי פיצוץ, וכך מסקנות הוועדה הנ"ל, חרכו לי את החמין.

מערכת חיפוי שלמה

בעיצומו של יום שישי, תוך כדי ההכנות לשבת, הגיע הטלפון: "אני כל כך כועס, הייתי חייב למחות", על הקו אחד החברים, בחור רציני ועדין שקשה להוציא מהכלים, והנה הוא רותח, על סף גלישה.

הוא מגולל סיפור שמתחיל "בלא יכול יותר" - על הקושי הערכי בהתמודדות היומיומית עם "האברכים" בשם התואר, והכאב שלו על כך שראשי הכולל והרבנים מודעים היטב למצב שבו חלק לא מבוטל מהלומדים הם "טרמפיסטים". במקום להראות לשחקנים את הדרך החוצה, ולפנות את התקציבים והמשאבים לטובת מי שנמצא שם מבחירה אמיתית - מתקיימת בסתר מערכת חיפוי שלמה.

ההסוואה מאפשרת לאותם "חפיפניקים", כהגדרתו של החבר, להמשיך "להעביר את הזמן", בעוד אחיהם הלמדנים נאנקים תחת הקושי הקיומי. ואם חשבתי שמדובר בהתפרצות בודדת, של אברך בודד, באזור גיאוגרפי מסוים - הרי ששיחות עם חברים נוספים שתורתם אומנותם, הבהירו כי מדובר בתופעה.

כל חרדי הוא "אברך"

אחד המכרים מספר, למשל, כי אחת הסיבות שהכוללים הפכו למוקדי אבטלה סמויה באצטלה אינטלקטואלית, נעוץ בעובדה שאין במתכוון אמצעים לבדיקת מידת הלמידה של האברכים, איכותה וכמותה. למעט בכוללים המיועדים לדיינות, וכפופים בחלקם למבחני ההסמכה של הרבנות הראשית - אין שום מערך בדיקה (בוודאי שלא חיצוני) שיכול להעריך למי מבאי הכולל יש סיכוי להפוך למאור התורני הבא, ומי ימשיך, אם רק יתנו לו, לבלות את ימיו בבטלה. והחמור מכל, אלה ואלה מקבלים תמיכה זהה.

"אז איך בדיוק יבחרו את אותם 'לומדים מתמידים'?" שואלים אברכים (אמיתיים) בכעס. לי, כמו גם לגבאי ההוא מהוועדה, אין כנראה תשובה טובה. בימים עברו התמריץ הכספי לא היה קיים, ורבנים קפדנים ניפו ללא רחמים את המתאימים יותר והמתאימים פחות, ללא חשש עבודת כפיים, ומתוך ידיעה "שבני עליה" - העילויים - הם מועטים ונדירים. אך בישראל של ימינו, הביטוי "אברך" הפך כבר מזמן לשם נרדף לכמות, לא לאיכות. "אברך" הוא כינוי לכל חרדי שעובר ברחוב, וכך הזילות וההגדרות הגמישות מתורגמים מהר מאוד למטבע-עובר-לטוקבקיסט. ענקי הרוח היהודיים של הדור הבא, מעידים אברכים, יצמחו, אם בכלל, מתוך מרחב אין-סופי של בינוניות ו"תורת אנשים מלומדה".

ואף אם יתממש חזונה של הוועדה, וקום תקום "נבחרת חלומות" שכזו - מה תהיה הדרך לוודא שהנכנסים למאגר אינם הבן-של הרב הזה, והחתן-של העסקן ההוא? כיצד נמנע נפוטיזם, ומצב שאלה החסרים קשרים (ולאו דווקא כישורים),

לא ימצאו עצמם מחוץ לגדר? ומי בכלל אמר שהציבור הישראלי מוכן לקבל "כפשרה קואליציונית", הנהגה רבנית בינונית ומטה, שנשארה "בפנים" עקב הקושי להתמודד עם העולם "שבחוץ"?

אולי הגיע הזמן לחדול מהשימוש במוסד ה"כולל", כמחסה לא קדוש לבני המגזר שממיתים עצמם באוהל מלא קפה וסיגריות. בהחלט הגיע הזמן להפסיק את התופעה המבישה של לומד תורה אמיתי, שסוחב על גבו ארבעה מחממי כיסא מקצועיים. ומי יודע, כולי תקווה שאולי בעוד חמש שנים, באקלים פוליטי נוח יותר, תקום ועדה גם בשאלת "מיהו אברך". מה יש, אסור לחלום?