דו"ח: ישראל מעדיפה בניינים על פני יערות
נתוני החברה להגנת הטבע מגלים הדרדרות במצב השטחים הפתוחים בישראל: יותר דונמים נגרעים לצורך תוכניות מגורים, אין פיקוח על שינוי ייעוד של קרקעות חקלאיות ומדיניות הממשלה פוגענית ואינה מתחשבת
התחזיות לשנת 2020 מנבאות כי ישראל תהיה המדינה הצפופה ביותר במערב, אך השטחים הפתוחים משלמים את המחיר כבר עכשיו: דו"ח חדש של החברה להגנת הטבע מגלה כי במהלך שנת 2009 נגרעו כ-2,000 דונם של שטחי יערות - מרביתם לצורך קידום תוכניות מגורים.
עוד עולה מנתוני הדו"ח, כי מרבית השטח שנגרע היה דווקא מיערות שהוגדרו כבעלי הערכיות הסביבתית הגבוהה ביותר וכי מחצית מהשטח שנגרע היה לצורך בניית מגורים במחוז הצפון.
הדו"ח, שגובש במכון דש"א בחברה, בוחן לא רק את סוגיית שטחי היערות המצטמצמים אלא את כל מדיניות השמירה על השטחים הפתוחים של הגורמים השונים - בהם הממשלה, מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות התכנון.
דו"ח זה רואה אור זו השנה החמישית ברציפות, אולם בחינת המצב לעומת השנים הקודמות מגלה, שחלה הידרדרות במצבם של השטחים הפתוחים ושהמגמות הנוכחיות יובילו להידרדרות נוספת בעתיד. כך למשל, ב-2008 שונה ייעודם של כ-1,270 דונם שטחי יער.
המצב דומה גם בנושא שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות: עשרות בקשות לשינויי ייעוד הקרקע מוגשות מדי שנה, ורובן ככולן מאושרות, מבלי שמתקיים דיון מקיף בנושא. נושא הקרקעות החקלאיות גם כמעט שאינו זוכה לפיקוח או בקרה מצד אף גורם, מאז צומצמו סמכויותיה של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים בשנת 2006.
ללא פיקוח מספיק: הקרקעות החקלאיות משנות ייעוד (צילום: גלית רויכמן)
ממשלה פאסיבית
אחת הבעיות עליהם מצביעים מחברי הדו"ח היא חוסר היוזמה הממשלתית בנושא השמירה על השטחים הפתוחים. בשנת 2009 אמנם התקבלו שתי החלטות ממשלה שיש בהן תרומה ישירה לנושא - האחת בנוגע לקידומו של פארק אריאל שרון והשניה בנושא פארק נחל באר שבע. אולם בשני המקרים מדובר בנושאים שכבר התקבלו לגביהם החלטות ממשלה קודמות ומימוש הפארקים והקמתם נתקלים בקשיים.
לצד חוסר היוזמה, מצביע הדו"ח על מספר מהלכים ממשלתיית שמשמעותם פגיעה מתמשכת בשטחים הפתוחים. המרכזיים שבהם הם סדרת הרפורמות שקודמו על ידי הממשלה הנוכחית - בהן הרפורמה במקרקעי ישראל, הרפורמה בתכנון והרפורמה בתחום התשתיות. מחברי הדו"ח מציינים ,שכל מהלך כזה יוצר פגיעה במנגנוני השמירה על השטחים הפתוחים.
באשר לשטחים החקלאיים, בדו"ח מצוין כי אין היום אמנם מספיק פיקוח, אך בעתיד הקרוב, במסגרת הרפורמה בתכנון, צפויה הוועדה האמונה על שמירתם להתבטל כליל. זאת, מבלי שמוצע כל מנגנון חלופי אחר להגנה על השטחים הללו.
המשמעות פשוטה: יזם שיבקש בעתיד לשנות ייעוד של קרקע מחקלאית לשטח לפיתוח - יעבור מסלול הדומה לזה של יזם המבקש לנצל שטח המיועד לבנייה. השטחים החקלאיים אמנם אינם פתוחים לשימוש הציבור, אולם הם מהווים מרכיב חשוב בנוף הירוק והפתוח במדינה. "תוצאה זו, של ביטול הוועדה, מהווה סכנה של ממש", נכתב בדו"ח.
בשיחה עם ynet מציינת איריס האן, ממכון דש"א בחברה להגנת הטבע כי "כי הרפורמות הגדולות בתחום התכנון וניהול הקרקע, היו יכולות להיות הזדמנות להבטיח שטחים פתוחים לכל תושבי ישראל. הבעיה היא שנקודת המוצא לרפורמות אלו היא קיצור הליכים ותו לא".
האן מדגישה כי "הסקירה מלמדת שלא רק שרשויות המדינה אינן מגבירות את המאמצים להגן על השטחים הפתוחים במדינת ישראל ההולכת ומצטופפת - אלא שבתחומים רבים אנו אף חוזרים שנים רבות לאחור. הגיעה העת להפנים את העובדה כי משאב הקרקע הינו משאב סופי ומתכלה".
