תחנת כוח ליד ישובים: ישראל זה לא אירופה

קשה היה לפספס בחודשים האחרונים את הפרסום המסיבי של חברת שיכון ובינוי מקבוצת אריסון, שמבטיחה כי "העתיד נמצא בסביבה". ואכן, במושגים מקומיים שיכון ובינוי היא חברה פורצת דרך במחויבות הסביבתית שלה.

זה לא מסתכם רק בפרסום ירוק ובכותרות, אלא מתחיל בחזון לפיתוח בר-קיימא שאימצה החברה, במינוי ראשון מסוגו בארץ של סמנכ"לית לקיימות, ובפעילות עסקית-סביבתית החל בתחום הבנייה הירוקה של תשתיות ושכונות מגורים ועד להשקעה באנרגיה סולארית, טיפול בשפכים והתפלת מים. 

אולם במקביל לכל החגיגה הזאת, עומדת שיכון ובינוי ובעלת השליטה בקבוצת אריסון, הגברת שרי אריסון, במרכז מאבק עיקש וממוקד של תושבי קריית מלאכי והמועצה האזורית באר-טוביה.

התושבים מוחים נגד התוכנית להקמת תחנת כוח מונעת גז ששיכון ובינוי מקדמת באזור התעשייה המקומי בסמוך למפעלים כימים ומצבורי חומרים מסוכנים ובמרחק 400-500 מטר מבתי הישובים.

התושבים, שחרדים מתרחיש אסון כדוגמת התאונה האחרונה בבתי הזיקוק והשרפה בכרמל, נישאים על גלי ההצלחה של מאבקים סביבתיים כנגד בעלי הון כדוגמת המאבק בחוף פלמחים ובחוף דור, ומנהלים קמפיין מול אריסון.

צורך ממשי בהגדלת ייצור החשמל

אז למה היו צריכים שיכון ובינוי להכניס את עצמם לתוך מהלך שכזה? האם הקמת תחנת הכוח באזור התעשייה באר-טוביה היא באמת פצצה מתקתקת, או שמא היא דוגמא אמיתית לפיתוח בר-קיימא ששיכון ובינוי מבקשת להוביל כמודל לאומי?

והאם בכל פעם שחברה עסקית מבקשת לקדם פרויקט תעשייתי בסמוך לאזור מיושב היא חייבת להפוך לאויב?

כדי לענות על השאלות הללו יש לבחון את הצורך מול הפתרון הרצוי והעובדות בשטח. הרקע להקמת תחנת הכוח הוא הצורך הממשי להגדלת ייצור החשמל בישראל, כשהשימוש בגז נראה כיום המבטיח ביותר. נכון, יש גם צורך בחיסכון והתייעלות אנרגטית ובהגדלת הנתח של האנרגיה הסולארית, אבל גם במקרה זה יש סוגיות סביבתיות לא פשוטות.

מבחינה סביבתית - לגז הטבעי יש יתרון משמעותי על הפחם, הן בהקטנת פליטת גזי חממה והן בהפחתת זיהום האוויר. גם מבחינה כלכלית וגיאופוליטית לגז יש יתרונות, בעיקר לאור הממצאים האחרונים בים התיכון.

מיקום תחנת הכוח הוא הנושא המרכזי שיש לתת עליו את הדעת. בשיכון ובינוי מעדיפים להקים את התחנה על קרקע שבבעלותם באזור התעשייה באר-טוביה. מעבר לחיסכון בזמן ליישום התוכנית שמתאפשר מאחר שמדובר בשטח פרטי, למיקום המוצע יש יתרונות סביבתיים וכלכליים נוספים.

ראשית, לא מדובר בשטח פתוח אלא בשטח תעשייתי, שאינו מצריך פריסה רחבה של תשתיות להולכת גז אל התחנה וחשמל ממנה. הקמת התחנה תספק גם מקומות עבודה חדשים באזור, ולטענת שיכון ובינוי תעשה שימוש במי השפכים המטופלים מהסביבה לקירור ותספק חשמל זול יותר לתושבי האזור.

התושבים: זו סכנה קיומית

מנגד, התושבים, ששותפים לצורך הלאומי בייצור חשמל ומברכים על ייצור חשמל מדלקים ידידותיים יותר לסביבה, סבורים שמיקום התחנה באזור תעשייה עם ריכוז של חומרים מסוכנים כדוגמת מצבורי אמוניה וכלור ובסמיכות לבתי תושבים ולאזור מסחרי, הוא סכנה קיומית לחייהם. 

בשיכון ובינוי מבטיחים לערוך סקר סיכונים והשפעה על הסביבה, כנדרש בחוק, כדי לבחון את ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות של המיזם, ומכריזים כי במקרה של סיכון לחיי אדם לא יקימו את התחנה. בניסיון לפזר את החששות הם מציגים פרויקטים דומים שהוקמו בסמוך לערים וישובים באירופה.

 

אבל התושבים לא ממתינים ולא מאמינים לסקר מאחר שהוא ממומן, גם אם באופן חוקי, על ידי היזם. סקר סיכונים שהם הזמינו מצביע על סכנות רבות הצפויות בשגרה ובחירום ובעיקר על חשש של דליפת גז ותגובת שרשרת שתבוא בעקבותיה.

 

המאבק הנוכחי הוא מאבק על אחריות. הצורך בהקמת תחנות כוח והשטח המצומצם של מדינת ישראל מחייב את המדינה להכין תוכנית מתאר ארצית למשק האנרגיה ולא לדון בכל יוזמה מקומית בפני עצמה. תוכנית שכזאת חייבת לשקלל את כל ההיבטים של תשתיות, סביבה, כלכלה וביטחון ולבחון חלופות שונות למיקום תחנות הכוח בישראל.

המדינה גם לא יכולה להשאיר את הסקרים בידי היזמים או בידי התושבים וחייבת לדאוג להליך בו יבוצע סקר בלתי תלוי ומקצועי. בנוסף חשוב להוסיף לתסקיר הסביבתי, שמחויב כיום בחוק, תסקיר של בריאות הציבור. לא מן הנמנע למצוא מיקום חליפי לתחנת הכוח, אולם לחילופין יכול להיות שתחנת הכוח יכולה להיות במקום והפיתרון הוא דווקא להרחיק את מצבורי החומרים המסוכנים שבאזור התעשייה, מקרבת הישובים.

ללא תכנון רחב ומקצועי, הקמת תחנת הכוח באזור התעשייה שסמוך לקריית מלאכי יהיה מעשה בלתי אחראי וחזרה על טעויות העבר. באירופה, שם יש תכנון מראש, תקינה, ובעיקר פיקוח ואכיפה יעילים, אפשר להקים תחנות כוח בסמוך ליישובים. אבל במציאות ה"יהיה בסדר" הישראלית, שחסרה תכנון מראש ובעיקר פיקוח ואכיפה יעילים, יהיה קשה לשיכון ובינוי לשכנע את הציבור שטכנולוגיות אירופאיות המופעלות בידי ישראלים ומפוקחות על ידי ממשלת ישראל נותנות להם ביטחון.

פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון